נכנס קמח, יצא סוד

הפעם הראשונה שבה שמעתי את צמד המילים "הפרשת חלה" היתה מזהבית. היא רצתה למכור בית אחד, ולקנות בית אחר כדי שתוכל להרחיב את המספרה המשגשגת שלה. אבל הדברים לא הסתדרו לה כמו שקיוותה. משהו שם נתקע, לא הגיעו קונים לראות את הבית, והיא ראתה איך קניית הבית החדש הולכת ונשמטת מידיה. עד אותו ערב שבו היא הלכה להפרשת חלה. אחריה היתה אורנה. כבר כמה שנים היא לבד מאז הגירושים הכואבים, לא מצליחה למצוא לעצמה זוגיות, מישהו להניח על כתפו את הראש, וכולם סביבה שואלים "אבל איך זה יכול להיות? את כזו מוצלחת". גם היא החליטה לעשות מעשה והזמינה קומץ חברות לערב הפרשת חלה. אם לא יועיל בטח ובטח לא יזיק. והיתה גם הילה, שבשלהי החודש התשיעי להריונה רצתה לבקש לעצמה לידה קלה ותינוק בריא. היא הכי חילונית שרק אפשר להגדיר, אבל ככה הרגישה נכון לעשות. לזמן את כל קרובותיה לערב הפרשת חלה.

כשאורנית החליטה לחגוג בת מצווה לבתה לי בטקס הפרשת חלה, כבר לא היה מנוס אלא לסכם את העניין בפשטנות בלתי מתחכמת - יש פה טרנד שמתפשט. כל הנשים הללו מנהלות אורח חיים חילוני, ובכל זאת, בצר להן, או בשמח להן, הן בוחרות לקיים את הטקס הדתי הזה. מפנות ערב, מפנות בית, דואגות לכיסאות לכולן, מתארגנות עם כיבוד, שולחות סמסים בתפוצה נשית. וגם אני רוצה. יש לי שתיים־שלוש בקשות דחופות ואין לי כל כך ממי, וגם אין לי כל כך מתי. האתאיסטיות שלי, שהתגבשה לה רק בשנים האחרונות, מעוררת מטבעה שאלות סקפטיות, אולי אפילו בוז שנכבש מחשש חטא היוהרה. אבל זהבית, אורנה, הילה ואורנית הן נשים חזקות, עצמאיות, אינטליגנטיות, והפרשת החלה עשתה להן משהו. אני רוצה לבדוק מה. ההילה סביב הערבים האלה מסקרנת אותי, ואם על הדרך אלמד סוף סוף לאפות חלות, אז בכלל הרווחתי.

להיסחף, לא להתנגד

בתוך שלושה ימים הגיעה אלי ההזמנה לערב שכזה. אורלי ידעה שאני מחפשת מארחת שתפתח בפניי את הדלת וחיברה אותי ליעל בוני, שלפני שנים שינתה את שמה לעיישה (כך נקראת גם הגלריה לעיצוב אותנטי שלה ביפו). כבר חמש שנים שעיישה מקפידה לחגוג את ימי ההולדת העבריים שלה בערבי הפרשת חלה, והיא אוהבת את הערבים האלה, מתחברת אליהם. מבחינתה, העובדה שהיא מאפשרת לכל כך הרבה נשים "לבקש ולהתפלל בערב שכזה למשהו שחשוב להן" היא זכות גדולה, ואף על פי שאין לה ניסים ונפלאות שהתרחשו בעקבות הפרשת חלה, כל יום שעובר בבריאות ובפרנסה טובה לה ולמשפחתה הוא בגדר נס. לא חייבים לחכות לטלפון של אראלה ממפעל הפיס. בשנה שעברה היא עברה ניתוח מסובך, היתה בסכנת חיים, אבל לרגע לא חששה. "הרגשתי שאני מוחזקת כמו שצריך. בזכות האמונה שלי ובזכות היותי אדם טוב, בכל אופן כזו אני שואפת להיות. ההתכנסות הזו של נשים, שמברכות אחת בשביל השנייה עם אנרגיה גדולה של אהבה, מרגשת אותי".

מוצאי שבת בגלריה של עיישה. שעתיים לפני כן עוד סימסתי לה: "אני יכולה להביא איתי את בת הדודה שלי?" והיא ענתה: "כמובן, אני לא מסרבת למי שמבקשת לבוא. מי שצריכה להיות פה תהיה פה".

כ־30 נשים בעשורים שונים לחייהן, כיבוד פוטוגני ואווירה מזמינה ומאפשרת. ערב נשים כמו בערב נשים, רק את הנומרולוג הידוע או את האסטרולוגית המדייקת מחליפה עכשיו מרים אחיאל, זאת שתנחה את הטקס ותסביר על שלביו ועל סממניו, ובמקום קלפי טארוט מונחים על מגש ענקי עשרות נרות.

"אני לא רבנית", היא תתקן בצנעה למי שפונה אליה כרבנית והיא גם לא תיקח ולו שקל אחד עבור הערב הזה, שמחיריו נעים בדרך כלל בין 500 ל־1,500 שקלים. "ככה אני, עושה את זה לשם שמיים ולשם המצווה הגדולה שיש בלברך כל כך הרבה נשים. אני בעיקר אוהבת את הערבים עם הנשים החילוניות, שמגלות את הפלא שיש בטקס המיוחד הזה. לנשים הדתיות אין לי כל כך מה לחדש, הן מכירות ויודעות בדיוק מה צריך לעשות". 

לרוב הנשים שנמצאות שם זוהי לא הפרשת החלה הראשונה והן מעידות שהפעם קורה פה משהו אחר, נקי יותר, צנוע. דרכן למדתי כי יש הרבה רבניות שמעבירות את הערבים הללו, הפייסבוק כבר מתמלא בעמודים שלהן, והיו־טיוב מציג סרטים קצרים המתעדים ערבים שכאלה ומביא עדויות לסיפורי הצלחה של נשים שילדו, התחתנו, החלימו. בכולם רואים את בצק החלה התופח, את הנשים פורשות ידיהן השמימה ומתפללות, את פעולת ההפרשה עצמה, את החלות יוצאות ואת התנור כשהן אפויות.

הן מספרות על רבניות כריזמטיות וממגנטות, שבמהלך ההרצאות שלהן נדמה שהן משדלות לחזרה בתשובה, והגבול בין מטרת הערב לבין מה שקורה בפועל לעיתים נחצה, וגם יש רבניות ששולפות טפסים להחתמה על הוראת קבע או מציעות פמוטות למכירה. "בערב מהסוג הזה הרגשתי פחות מחוברת", אומרת הילה, אחת המשתתפות, "אני לא רוצה שיחזירו אותי בתשובה או יחתימו אותי על הוראת קבע לישיבה כזו או אחרת. יש בכל העניין הזה טעם לפגם. אני לא מעוניינת, תודה. אני כן רוצה להתפלל ולבקש. זה חשוב לי, זה מרגיע אותי, זה משחרר אותי, והערב הזה פשוט עושה לי טוב".

במטבחון הקטן שבקצה הגלריה עומדים כל החומרים שמהם עשויה החלה. שני ק"ג קמח (כי ההלכה מחייבת כמות של יותר מ־1.66 שממנה יהיה אפשר להפריש), שמן, מים, שמרים, מלח וסוכר. חומרי גלם פשוטים שבלעדיהם מטבח אינו מטבח. מוצרים בסיסיים, ארציים, לא יקרים מאוד. וקערת פלסטיק אחת גדולה.

מרים מסבירה בדיוק איך מכינים את החלה ומודיעה בקול רם כי "שעת רצון גדולה עומדת לפנינו". כל הנשים מתקבצות סביבה, ובלי להשתדל מתחילה ההתקרבות זו לזו. נשים שלא הכירו קודם, ועכשיו הן מקובצות סביב קערת בצק אחת. סוף סוף אני רואה ממש מולי, ולא במטבח המושלם של קרין גורן, את שלבי ההכנה של חלות לשבת. אף פעם לא אפיתי חלה בעצמי. אני לא מחשיבה את הניסיון ההוא, שנגמר בכישלון חרוץ ושרוף למחצה, ואני רציתי, באמת שרציתי למלא את הבית בריח אפיית החלות. סבורה שאין שני לו, לריח המיוחד הזה שעולה מן המטבח, לא משנה כמה אנסה לברוח מהמטרד באמתלות צדקניות. ככל שאני מקשיבה יותר לאנשים, ועיסוקי מזמן לי מאות שעות כאלה, אני מבינה את כוחה ואת חשיבותה של ההזנה האמהית בתמונות הילדות, מפנימה איך ריח של אפיית חלות ייצרב אצלם לתמיד כזיכרון של בית.

"זו לא את, זה התנור שלך", ניחמה אותי אמי אז, "אולי הגיע הזמן לקנות תנור חדש". ולא נותר לי אלא להתקנא באותן "אימהות שבת" חגיגיות ונרגשות שמביאות לגן בבוקר שישי חלות חמות וריחניות שיצאו זה עתה מהתנור, בעודי מקפידה לקלף את הניילון מהחלה שקניתי בסופר, שמא אסגיר עצמי שהחלה הנאה למראה היא אכן חלה, אבל קנויה. 

בלי מיקסרים אימתניים ומשוכללים, אלא "בשתי ידיים, כדי שתרגישו את הבצק ושהתפילה תצא מהלב", כמו שמסבירה מנחת הערב, מגיע תורה של כל אישה ללוש את הבצק. "ותלושו היטב, כי ככל שהבצק ייצא רך, כך החלות שלנו תהיינה אווריריות". אני משמנת את ידיי ומתחילה ללוש את הבצק. וזה נעים, וזה מרגיש נשי ואפילו שורשי, כמעט כמו ריקוד מדיטטיבי כזה שמעולם לא רקדתי עם בצק זוהר בשמנוניותו. "עכשיו בדיוק מתחילה שעת הרצון, כל אחת מוזמנת לבקש את בקשתה שלה", אומרת מרים, ואני, החילונית הגמורה, עוצמת את עיניי ומבקשת. בקשה אחת, חשובה לי כל כך, משאת חיי, האחרות יחכו בסבלנות עד שזו תתגשם לי.

אין ספק, האקט הזה, של התפילה, שלא משנה באיזו קונסטלציה הוא נעשה ומהם כללי הטקס שבמעמדו הוא נאמר, משחרר. גם אותי. וכך גם סיגל בת דודתי. אני יודעת בדיוק על מה היא חולמת, וכך גם אורלי שחיברה אותי לערב הזה, וכשעיניהן נפתחות לרווחה הן בורקות מדמעות של התרגשות. ואי אפשר להתנגד לתחושות ולעוצמות הרגש שמשתלטות ברגע הזה של התפילה, ולָמה בעצם צריך.

בתום הלישה תכסה מרים את הקערה ובהמתנה לתפיחת הבצק, כשריח השמרים משתלט לכל עבר, היא תסביר על המצווה עצמה. הטרמינולוגיה היא דתית, אופיינית לחוזרות בתשובה. ברוך השם, בלי נדר, שהקדוש ברוך הוא יזכה אותך, תודה לבורא עולם. כולן ישובות סביבה והיא תסביר על שלוש מצוות עיקריות שיוחדו לנשות עם ישראל: שמירת נידה, הדלקת נרות והפרשת חלה. לפחות פעמיים בשנה מחויבת האישה לבצע את מצוות ההפרשה. מקור המצווה הוא מימי בית המקדש, אז היו חייבים להפריש לכוהנים חלק מהחלות הנאפות שיהיה להם למזון, הם הרי היו עסוקים בעבודת בית המקדש. משחרב הבית המשיכו לקיים את המצווה הזו, אבל ההלכה מבקשת לשרוף את הבצק המופרש או לעטפו בשני ניילונים ולזרקו לפח. "בערב כזה אפשר לבקש הכל", מחייכת מרים: שפע כלכלי ופרנסה טובה, וזיווג הגון משורש הנשמה, ובריאות הגוף והנפש, וזרע בר קיימא, ושלום בית ורוגע, ועוד ועוד.

תפילות שנאמרות בשקט אבל מגלמות בתוכן את כל מאוויי החיים של כל אחת ואחת, בלי קשר לאורחות חייה ולמושאי אמונתה.

אחר כך תזמין מרים כל אחת ואחת להדליק נר ושוב לשאת תפילתה. "קודם כל תבקשו על כלל ישראל", היא מבקשת, "שלום וביטחון ובריאות. אחר כך תעברו לברכה הפרטית שלכן". כל אחת בתורה ניגשת למגש, מדליקה נר ומבקשת את משאלתה. זו רוצה שהחתן שלה יעמוד על שתי רגליו, הוא אחרי תאונה קשה, זו רוצה שהכלה שלה תיכנס להריון עוד השנה. שירלי רוצה למצוא "זיווג הולם", היא בת 37 ועדיין לא מצאה את בחיר ליבה. עד לפני חצי שעה לא הכרתי את שירלי ועכשיו הכל מקולף, חשוף, אינטימי, אני יודעת בדיוק מה מעיב על חייה, ואין מבוכה, יש הזדהות, ואני באמת מייחלת בשבילה את הכי טוב. וסיגל, אני יודעת בדיוק מה סיגל מבקשת, היא עושה את זה בשקט, מבקשת בלב. ואחר כך תורי. ושוב הבקשה הממוקדת שלי, וכולם עונות אמן יחד, קריאת אמן חזקה, ברורה, נשית ועוצמתית. אי אפשר להתכחש לכוח הזה. אני יכולה להיות צינית עד מחר, אבל כשקבוצת נשים עונה בקול רם אמן יחד העור שלי מתברווז. עובדה.

בצק עם ערך מוסף

ועכשיו הגיע תור הפרשת החלה עצמה. כלתה של עיישה, מאיה, מוזמנת לקיים את המצווה, והיא מרימה חלק מעיסת החלה התפוחה, מברכת כמה ברכות מדף ברכות מסודר, העיסה נעטפת בתוך נייר כסף ומאוחר יותר תיעטף שוב בניילונים ותיזרק לפח. לאחר מכן כל אחת תיצור לעצמה חלה קטנה, וזמן האפייה יוקדש להיכרות מעמיקה יותר, לפטפוט ולשתיית קפה. מושית סגל נהנית מאוד מהערב הזה: "אני חילונית והחוויה הזו שונה לי, שוברת שיגרה, היא עושה כאילו טוויסט ומעבירה אותי למציאות אחרת. אני אוהבת את העוצמה הנשית שאני מרגישה פה, ותראי איך זה נוגע בכולנו. כולן פה נשים מודרניות, חילוניות, והערב הזה מחזיר למקורות. לא בטוח שלא היה שם טוב יותר אז". היא מיטיבה להגדיר את תחושותיי כשהיא מוסיפה: "משהו באווירה המיוחדת הזו פה מעניק לכולן נחמה, חמלה וקבלה - וזה לא משהו שאנחנו רגילים אליו מהיום־יום". 

אילנה קדם הגיעה עם חברתה והיא דווקא לא התחברה למה שקורה פה: "אני לא מאמינה במה שעיניי לא רואות ולכן קשה לי להגיד שאני אחזור על ערב כזה". דווקא חברתה, דליה פרג', נוהגת לעשות הפרשת חלה בביתה שלה באופן אישי: "אני, להבדיל מאילנה, גדלתי בבית דתי, אמא שלי עשתה הפרשת חלה וזה מקסים בעיניי שיש פה אפשרות להתפלל, לבקש, זה חשוב וזה משחרר וזה בעיקר עושה טוב על הנשמה. לא צריך לחזור בתשובה כדי להתפלל".

ענת סופר בדיוק קמה משבעה על אמה. "אני שמחה שבאתי לערב הזה", היא אומרת. "הרבה זמן רציתי לחוות הפרשת חלה. האור הגדול שמרגישים פה והאנרגיה הנשית, שהיא לגמרי חילונית אבל חזקה, נוגעת בי, מרגשת אותי, גורמת לי לחייך ולהרגיש טוב אחרי ימים מאוד קשים".

כשהחלות הקטנות שכל אחת יצרה מוכנות ומוצאות מהתנור, יגיע הערב לעוד שיא. חלות טריות וריחניות, שעד לפני שעתיים היו קמח, מים, שמן ומלח. אני מקפידה לקנות בסופר בכל יום שישי חלה אבל אי אפשר להשוות. חייבת להתחיל לאפות חלות.

"נכון שזה מרגיש כאילו הכנסנו לפה גם את הנשמה שלנו?" אומרת הילה, "אני יוצאת מפה שבעה לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני". וסיגל מודה שהיא אף פעם לא היתה נוכחת בערב עם אווירה כזו. אחר, מיוחד, מרגש.

ריח של בית

יומיים אחרי שזהבית נכחה באותה הפרשת חלה, נכנסו קונים פוטנציאליים לביתה וחתמו עוד באותו ערב על החוזה. היא הבטיחה לעצמה באותו ערב שברגע שתיכנס לבית החדש ותחנוך את המספרה הגדולה היא תזמין להפרשת חלה. הבטיחה וקיימה. במקום לעשות חנוכת בית למכון היופי החדש שפתחה היא עשתה ערב של הפרשת חלה. 

אורנה עדיין מחפשת אהבה. היא לא מתייאשת, אומרת שהערב הזה נטע בה כוחות מחודשים, ובכלל, עדיף ערב של הפרשת חלה עם החברות מאשר עוד בילוי בבית קפה. "כל המחיצות ירדו שם בערב הזה, אני אף פעם לא הצלחתי להגיע למצב כזה של כנות ושל אופטימיות עם החברות שלי".

הילה ילדה תינוק חייכן והיא אמא מאושרת, לא שוכחת את אותו ערב שהיה אצלה. "הרבנית שהיתה אצלי הצליחה לגעת בכל אחת ואחת, הרי לכולנו יש מה לבקש. לא חסרים סיפורים על בנות שהיו בערבי הפרשת חלה, ביקשו וקיבלו. אחת הרתה אחרי שנים של טיפולים, אחרת התחתנה. וגם אם אין לזה קשר להפרשת החלה, מה זה משנה? העיקר שאותה אישה הרגישה שהבקשה שלה התמלאה. זה הכי חשוב".

אורנית כהן בכר ובתה לי בדיוק סיימו לתעד ביומן ההתבגרות של לי את חוויית טקס בת המצווה. "לא עשינו מסיבת בת מצווש", היא מספרת, "היה לי חשוב שלי תעבור טקס שהוא משמעותי, שאוכל ליצוק לתוכו תוכן. עם בני המצווה הכל ברור והטקסים ידועים מראש - עולים לתורה וקוראים מפרשת השבוע. אבל אצל הבנות ציון בת המצווה הוא ריק. אנחנו האמהות לא באמת יודעות מה לעשות חוץ מלהפיק מסיבה. אני שמחה שהצלחנו לציין את האירוע באופן ערכי ומסורתי. הזמנו את מיכל כהן חי שמעבירה ערבים כאלה, והתקבצו בביתנו כל הנשים המשמעותיות בחיי ובחייה של לי, בנות משפחה וחברות, ויחד אפינו חלות, בירכנו זו את זו בשרשרת ברכות וזו בהחלט היתה חוויה ייחודית ומרגשת". 

לי ויתרה מראש ובלב שלם על מסיבה נוצצת על כל שלבי הפקתה. "כל כך התרגשתי בערב הזה", היא אומרת, "הרגשתי שאני באמת מתחילה להתבגר ומבינה את משמעות השורשים היהודיים שלי. לעיתים אני ממשיכה לאפות בימי שישי חלות עם אמא. זה נפלא".

כהן חי, חוזרת בתשובה, יועצת ומעבירה שיעורים במודעות נשית יהודית, מספרת כי ערבי בת המצווה שלה מדגישים את שרשרת הדורות, את החיבור לאמהות, ועצם הישיבה הזו של אם ובת מול קערת הבצק היא מרגשת ומשמעותית. "נשים בעידן שלנו כל כך עסוקות, ופתאום כל הלישה המשותפת הזו מאפשרת זמן של עצירה ושל התבוננות פנימה, בחינת המידות שלנו ובכלל. אני מבקשת למשל מהאמהות הנוכחות לספר על תהליך בחירת השם לבנות, ומתגלים סיפורים כל כך יפים שלא הושמעו קודם לכן. בסוף הערב כולם אוכלים מן המוצר המוגמר, שהתחיל מחיטה שנזרעה, ואחר כך בא הגשם, והקציר, והדיש, ובתהליך מדהים יש בסופו של ערב לחם".

שבועיים אחרי אותה הפרשת חלה אצל עיישה הבנתי כי אותה בקשה חשובה שלה ייחלתי בכל מאודי כבר לא תתמלא. היא לא היתה קשורה חלילה לענייני בריאות או "פרנסה טובה", כמו שמגדירה מרים. אבל היא היתה חשובה ומהותית עד מאוד. מבחינתי, היא היתה קריטית. אז לא, אני לא חוויתי נס באותו ערב של הפרשת חלה אבל גם לא קיוויתי שניסים יתחוללו סביבי. באתי לבחון איך ערב כזה ממגנט יותר ויותר נשים חילוניות והבנתי את סוד הקסם. למשך שעתיים הן מושכות ידיהן ממסך הסלולר ולשות בצק, מבקשות, מתנחמות, שוברות שיגרה. ועל הדרך הן גם לומדות לאפות חלות. אני, בכל אופן, למדתי. עכשיו רק נותר לזרז את הגננת עם רשימת ההמתנה המסודרת הנקראת "אמא שבת". לפחות שבתי הרביעית תזכה להביא לגן חלות ש"אני ואמא אפינו יחד". אני יודעת שהיא תזכור את זה לתמיד. 

Hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו