בהשיבו לדרישה של הסנאטור ג'ון מקיין וחברי קונגרס אחרים לקבוע אזור אסור לטיסה (no fly zone), בדומה לזה שנקבע בזמנו בעיראק ולאחרונה, ב־2011, בעת מלחמת האזרחים בלוב, אמר דמפסי: "בסוריה יש פי חמישה מערכי הגנה נגד מטוסים בהשוואה למה שהכרנו בלוב. אחדות מהמערכות האלה הן מהשורה הראשונה, הודות לרוסים. יתרה מזו, כל המערכות הללו מרוכזות בשליש המערבי של המדינה, כך שזהו מערך צפוף ומתוחכם שהוא בבחינת אתגר רציני". דמפסי הוסיף כי "המערב יכול לפצח את המערך הזה, אולם זה ידרוש הרבה זמן והרבה משאבים". 

הגנרל דמפסי לא היטעה את הנוכחים. על פי כל ההערכות הרווחות, מערך הטילים המגן על דמשק הוא אכן הצפוף והמתוחכם בעולם. אבל עוד לא יבשה הדיו (או הבייט האלקטרוני) מהדיווח על הארוחה האמורה, ואת דמשק הרעידו שתי תקיפות של מטרות איכות, כמו שנהוג לומר - על פי מקורות זרים, על שיירות ומחסנים שהכילו טילי קרקע־קרקע איראניים שיועדו לחיזבאללה. למרות המערך הצפוף של אמצעי ההגנה האוויריים, הצליחו התוקפים לפגוע במדויק במטרות האמורות - ולהסתלק משם ללא פגע. 

אגב, אותו גנרל דמפסי אמר באוגוסט האחרון כי ישראל אינה מסוגלת להפסיק את תוכנית הגרעין האיראנית אם תתקוף אותה לבדה. "התקפה כזו תדחה את התוכנית", אמר הרמטכ"ל האמריקני, "אבל לא תעצור אותה. במקרה כזה, שישראל תחליט לתקוף על דעת עצמה, לא הייתי רוצה להיות שותף (ובהשאלה - שותף לפשע)". דמפסי הוסיף ואמר כי הוא מבסס את הערכתו על מה שידוע לו על יכולותיה הצבאיות של ישראל. 

על פי אותם מקורות זרים (ושמא מקורות זרים אחרים?) מבצע התקיפות בסוריה היה חיל האוויר הישראלי. הבה נזרום עם ההנחה הזאת, בלי לבדוק בציציותיה, וננסה להבין מה אומרת האפשרות הזאת על חיל האוויר הישראלי ועל מקומו בזירת הלחימה של המזרח התיכון. 

לפני שנים רבות, פחות או יותר בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים, הסורים קיבלו החלטה אסטרטגית להפנות את עיקר ההשקעה הצבאית שלהם לטילים ולא למטוסים. במלחמה ההיא, למרות האבידות הכבדות שספג חיל האוויר בימיה הראשונים, הצליחו טייסי חיל האוויר הישראלי להוציא אל הפועל מבצע שנצרב עמוק בתודעה הסורית. 

ביום הרביעי למלחמה, 9 באוקטובר 1973, לקראת צהריים, יצאו שתי רביעיות פאנטומים מבסיס תל נוף וטסו מערבה אל הים. מוביל הגיחה היה ארנון לפידות (לבושין) - סגן מפקד טייסת "העטלף" (119). מול חופי לבנון פנו המטוסים מזרחה, לעבר הגבול הסורי. אחד המטוסים נאלץ לשוב בשל תקלה טכנית ומזג האוויר היה מעונן מאוד. למרות זאת החליט מוביל הגיחה להמשיך במבצע (החלטה שבעטייה עוטר אחר כך בעיטור המופת), והשביעייה עשתה את דרכה לעבר דמשק. 

יעד התקיפה היה שאפתני מאוד: המטה הכללי הסורי ומיפקדת חיל האוויר הסורי ששכנו בסמוך זה לזה, בלב דמשק. המבצע הצליח מעל למשוער, ושני המבנים נפגעו קשות. הסורים נאלצו להעביר את המיפקדות למקום אחר. אגב, במרתף של מיפקדת חיל האוויר הסורי הוחזקו בעת התקיפה חמישה טייסים ישראלים שבויים, אולם הפצצות פגעו רק בקומות העליונות של הבניין, והשבויים סיפרו לאחר חזרתם ארצה כי הסורים היו בטוחים שישראל יודעת בדיוק באיזו קומה הם הוחזקו, ולכן לא פגעו בה. 

למבצע היו השלכות טקטיות רבות להמשך המלחמה, אבל עיקר המסר היה אסטרטגי: חיל האוויר יכול להגיע לכל מקום, וההתמודדות איתו - בעיקר באוויר - היא חסרת תוחלת. תזה זו שבה והוכחה במלחמת לבנון הראשונה, ב־1982, כשחיל האוויר הסורי איבד 87 מטוסים לעומת אפס מטוסים שאיבד חיל האוויר הישראלי. 

המסר האסטרטגי חוזק על ידי הנחישות של ישראל להחזיק ביתרון טכנולוגי על פני שכנותיה. "מאז שנות ה־60 מפעילה ישראל את מטוס הקרב הטוב בעולם (נכון לכל עת)", אמר לאחרונה גורם בכיר בחיל האוויר. כך עם המיראז', הפאנטום,

ה־F-15 וה־F-16, וכך עם המטוס הבא של החיל, החמקן F-35, שייקרא אצלנו "אדיר". 

מול ההצטיידות הישראלית במטוסים מתורגמת התובנה האסטרטגית הסורית להחלטה להצטייד בטילים. מעבר להשקעה בלוחמי הנ"מ - שנבחרים בסוריה מתוך העילית בכל מחזור (ממש כמו שאנחנו עושים כאן בקורס הטיס), השקיע משטר אסד בשנים האחרונות 3-2 מיליארד דולר ברכישת מיטב התוצרת הרוסית של טילי קרקע־אוויר. מדובר בטילי SA-17 מתקדמים, מדויקים וארוכי טווח, שאמורים להגביל את יכולת התמרון של חיל האוויר הישראלי מעל סוריה, אך גם מעל לבנון, בוודאי אם יימצאו בידי חיזבאללה. 

בינואר השנה תקף ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט, את הוצאות הביטחון, על רקע הדיון הציבורי הסוער סביב האפשרות שישראל תתקוף באיראן. לדבריו, בשנים האחרונות הוציאה המדינה יותר מ־11 מיליארד שקלים על פי דרישת מערכת הביטחון. אולמרט הגדיר את הסכום הלא מבוטל הזה כהוצאה עבור "הזיות הרפתקניות שלא בוצעו ולא יבוצעו, כך אני מאמין", כשהוא מרמז, כך נראה, שתקיפה באיראן לא תתבצע. 

נניח שהסכום מדויק. ונניח שתקיפה באיראן לא תתבצע. עדיין הולך ומתברר לאור פעילות חיל האוויר וצה"ל בתקופה האחרונה שמשרד הביטחון, ככל הנראה, קנה בסכום של 11 מיליארד שקלים בדיוק את מה שישראל זקוקה לו מבחינת הביטחון הלאומי. הסכום הזה מכסה התעצמות של צה"ל ביכולות ובמערכות מן השורה הראשונה, מחזית הטכנולוגיה, ובעיקר בתחומי הים, האוויר וההגנה מפני טילים. על יעילותה של מערכת כיפת ברזל קיבלנו קבלות ברורות במבצע עמוד ענן. מעבר להגנה הישירה על העורף הישראלי, מעניקה המערכת מרווח נשימה חיוני למקבלי ההחלטות, לשקול את המהלכים הבאים ביישוב דעת ולא להיגרר להחלטות חפוזות. 

יש לצפות שבסכום האמור, 11 מיליארד, כלולה גם האפשרות לזרז את פיתוח "שרביט קסמים" ו"חץ 3", שיספקו הגנה מיטבית לעורף. מעבר למערכות ההגנתיות האלה, כולל הסכום הזה, מן הסתם, גם פיתוח של מערכות התקפיות ומודיעיניות שונות, לדוגמה מטוסי חמקן מתקדמים מדגם F-35, מערכות נשק מדויקות וארוכות טווח מסוגים שונים ו"אמצעים מיוחדים", שהשתיקה יפה להם. 

בנוסף, יפותחו מערכות מודיעין, שליטה ובקרה ברמה אסטרטגית. מל"טים, מזל"טים וכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים), שבפיתוחם מושקע מאמץ אדיר שהופך את ישראל למובילה בעולם בתחום הזה. "מל"טים יהוו בעתיד שני שלישים מהכוח האווירי שלנו", מעריך גורם מבצעי בחיל האוויר. גם לוחמת סייבר מודרנית ושימוש בלוויינים נמצאים על השולחן. וכפי שנתבשרנו לפני זמן קצר, גם צוללת שישית מדגם דולפין שנרכשה בגרמניה תמורת כחצי מיליארד יורו.

אגב, את רכישת הצוללת הזו כינה אולמרט "בזבוז מגלומני שאין לו שום קשר לביטחון ישראל". זה קצת מוזר, משום שרק לפני שנים אחדות, ב־2006, בעת ששימש ראש הממשלה, אישר אולמרט רכישת שתי צוללות בדיוק מן הדגם הזה, בעלות זהה: מיליארד יורו עבור השתיים.

לאמריקנים יש אמרה: "Put your money where your mouth is", כלומר עמוד מאחורי דבריך והוכח רצינות. השקעה של 11 מיליארד שקלים במערכות אסטרטגיות היא הוכחת רצינות חד־משמעית, והיא משכנעת מאוד את בעלות בריתה של ישראל להגביר את מאמצי השכנוע כלפי איראן, שתחדל מתוכניתה הגרעינית. מנגד, היא מוסיפה הרתעה אדירה כלפי איראן עצמה וכלפי אויבים אחרים באזור, כגון חיזבאללה, חמאס וסוריה. 

השורה התחתונה היא שישראל פתחה פער טכנולוגי עצום בכל קנה מידה מול שכנותיה. ההשקעה האדירה בכסף, היכולת הטכנולוגית המוכחת בהיי־טק והתעשייה הביטחונית המתקדמת מאוד שצמחה כאן, הזניקו את ישראל קדימה. גם כלכלית, אגב: העולם קונה מערכות ביטחוניות מישראל במיליארדים רבים, וגופים כגון התעשייה האווירית, אלביט ורפאל הם מקורות רכש אמינים ורצויים מאוד. 

"ההכרח של צה"ל ובייחוד של חיל האוויר להצטייד במערכות מתקדמות", אמר גורם בתעשייה הביטחונית, "גרמו לנו לייצר כאן, בישראל, טכנולוגיה שאפילו הטובים שבידידינו לא ימכרו לנו". יכולת זאת משכנעת את ארה"ב, למשל, להציע לנו מערכות נשק מתקדמות שאינן מוצעות לשום מדינה אחרת בעולם, ידידותית ככל שתהיה, למשל המסוק־מטוס V-22. 

"לישראל יש היום יכולת להכות באלפי מטרות ביממה", אמר גורם בכיר בחיל האוויר. "השילוב של מודיעין וכוח אש מעניק לנו יכולת כמעט בלתי נתפסת". את מה שעשו בעבר 120 מטוסים יכולים לעשות היום 20-10 מטוסים בלבד. קדימונים ליכולת הטכנולוגית המשופרת של ישראל קיבלנו כבר לפני שנים, כשב־2006 טסו מטוסי חיל האוויר מעל הארמון של בשאר אסד, כפי שכבר פורסם, ובספטמבר 2007, כשהמתקן הגרעיני הסורי־צפון קוריאני בדיר א־זור הושמד. 

האירועים האחרונים הוכיחו כי היתרון הטכנולוגי הזה הוא לא תיאורטי, וכי יש לו גם פן מעשי מאוד. שוב, נזדקק למקורות זרים כדי להזכיר את תקיפת המפעל לייצור אמצעי לחימה בחרטום ושיירת הנשק בסודאן בספטמבר־אוקטובר בשנה שעברה; ואת תקיפת שיירת הנשק (שישראל הודתה בה בקריצה) בג'מראיא סמוך לדמשק ב־31 בינואר השנה. בשיירה זו היו, על פי הדיווחים, טילי קרקע־אוויר מתקדמים מדגם SA-17. 

וכמובן, יש להזכיר את שתי התקיפות בשבוע האחרון, ב־3 וב־5 במאי. שתי התקיפות הללו נועדו, על פי דיווחים ממקורות זרים, לעצור משלוחים של טילי קרקע־קרקע מדגם פאתח 110 לחיזבאללה ולפגוע במחסני נשק ותחמושת, שמשמרות המהפכה האיראניים מחזיקים על אדמת סוריה. 

על פי ההערכות, התקיפה האחרונה בוצעה בטכניקה הידועה בשם "קלע" ובאנגלית - Stand Off, תקיפה מנגד. צורת תקיפה זו מאפשרת להטיל חימוש חכם, דוגמת טיל פופאי מתוצרת רפאל, כשהמטוס אינו טס מעל המטרה אלא משליך אותו מרחוק, והוא עושה את דרכו למטרה באופן עצמאי. כך מתאפשר למטוסי חיל האוויר לחדור את "ההגנה האווירית הטובה בעולם", שסביב אגן דמשק, ולשוב לבסיסם בשלום. 

שלוש תקיפות בסוריה בתוך שלושה חודשים, שתיים מהן בתוך יומיים, הן לא דבר של מה בכך. תקיפות מוצלחות, מדויקות וללא נפגעים בצד שלנו (בהנחה שהמקורות הזרים צודקים, וחיל האוויר הישראלי הוא שביצע את התקיפות). ביורה הרותחת, המזרח התיכון, ששם רועדת האדמה סביבנו בכל מדינה ומדינה, העובדה שחיל האוויר נמצא במקום שהוא נמצא היא הישג לא רע. 

אמנם ההערכות במערכת הביטחון מדברות על כך שבמקרה של מלחמה - מול מדינה או מול ארגון טרור - העורף יספוג אש. אבל ההפעלה הגמישה של חיל האוויר וכוח האש העצום יכריעו, ובזמן קצר, את המערכה.