סופר ליג: סחיטה באיומים כלפי אופ"א

קבלו סיפור דמיוני. ב־7 בדצמבר 2010 נכנס בעלים של קבוצת כדורגל ישראלית, עטוף במעיל ארוך, לתא הכבוד באצטדיון בליון. לבוס קראו אלי טביב. הקבוצה שלו, הפועל ת"א, הביכה את בעלת הבית ובדקה ה־70 הבקיע כוכב האלופה הישראלית, ערן זהבי, שער אדיר במספרת. רק בדקות הסיום הצליח אלכסנדר לקאזט להשוות ולהציל את כבודה של ליון.

קבלו סיפור דמיוני נוסף. אתמול הודיעה חבורה מנותקת של בעלי קבוצות כדורגל, מהעשירות בעולם, שהיא מתנתקת מכדור הארץ, ומקימה ליגת חלומות משלה במאדים, שתיקרא סופר ליג.

כיוון שיש גבול לסיפורים הדמיוניים שאפשר להכיל, אני לוקח את הסיכון ואקבע שהסופר ליג, שהיא סוג של סחיטה באיומים כלפי אופ"א ומוסדותיה, לא תקום ולא תהיה. מפגן הכוח הפומפוזי הזה יתפוגג בסופו של דבר בדרך משעממת של מו"מ בין אנשים עשירים משני הצדדים וכמה עורכי דין, שיוכלו להבטיח את עתיד משפחתם לעשרה דורות קדימה.

שלא תטעו: אין לי מילים טובות להגיד על אופ"א ועל אחותה הגדולה, פיפ"א. המוניטין המפוקפק והדימוי המושחת נרכש לאורך השנים בעמל רב, ואת פצצות הסירחון קשה למחוק בנפנוף גם אם נעשו תיקונים. אבל להחליף ארגון מסואב אחד במועדון חברים סגור ומנותק - זה להוציא להורג את כל מה שיפה ומעניין בכדורגל.

אני לא מדבר ממקום נאיבי אלא ממקום שמבין את חשיבותו של הכדורגל העולמי כארגון־על חברתי שמעודד מוביליות ושגשוג, ולא כזה שסוגר את עצמו במגדל השן שבו החברים מחליפים ביניהם את התחתונים. מאכזב לראות שבין 12 הקבוצות הפורשות, שמעתה נכנה אותן "כנועות", נמצאות גם מי שלאורך שנים טיפחו את דימוי האנדרדוג האלגנטי והקפידו גם בעולם החזירי שבו הן חיות להיות יותר מרוסנות, כמו ליברפול, אתלטיקו מדריד או ארסנל.

כתם מקצועי ומוסרי

יותר מדי סנקציות שמונחות לפתחם של שחקני הקבוצות הגדולות יטרפדו את התהליך. בהחלטה על הקמת סופר ליג, שבה אין עולות ואין יורדות, יש לא רק כתם מקצועי שמחסל את התחרות, אלא בעיקר כתם מוסרי, בדומה למועדוני הטניס או הברידג' מהמאה ה־19, שקיבלו רק יפים, עשירים ולבנים. החבר'ה האלו תפסו תחת, והגיע הזמן שמישהו יבעט להם בו. כי כמה אפשר יהיה להתבוסס באותה אמבטיית חלב, עם משחקי נון־סטופ בין הגדולות ויצירת ניכור בתוך הענף, מעבר לכך שמושגים כמו אנדרדוג או סנסציה יירדו לטימיון?

הסופר ליג החליטה לגזור על עצמה חיים מאחורי סורג ובריח, עם מאבטחים ומשאיות ברינקס, כמו בשכונות העשירים בריו דה ז'נירו ויוהנסבורג. אם ילד בן 8 מבלגרד יבין שהוא לעולם לא יוכל יותר לבוא לאצטדיון ראיקו מיטיץ' בעירו, ולראות את ברצלונה בשלב הבתים, הוא ילך לשחק כדוריד או כדורעף. לניתוק מהמציאות יהיו מחירים כבדים מנשוא, ולכן בסוף יימצא תמיד אותו מבוגר אחראי שיגיד - לא יקום ולא יהיה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות