האזינו: השיר על יותם

רס"ן יותם לוטן, מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל במלחמת לבנון השנייה בגיל 33 • מורתו כתבה עליו שיר, "פני ילד", וחנן יובל החליט להלחין אותו • "זו קלישאה שאומרים 'הטובים ביותר', אבל יותם באמת היה הטוב ביותר", אומר יובל

צילום: באדיבות המשפחה, טליה ברגר ספיבק // רס"ן יותם לוטן ז"ל וחנן יובל

רס"ן יותם לוטן מקיבוץ בית השיטה נהרג ב־2006 במלחמת לבנון השנייה. לוטן בן ה־33 פיקד על פלוגת שריון במילואים, שנכנסה ללבנון כדי לסייע לכוחות צנחנים במהלך לחימה בעיירה בינת ג'בל. הטנק של יותם נפגע מטיל נ"ט. הוא והקשר שלו, נועם מאירסון מירושלים, נהרגו במקום.  

יותם אהב מוזיקה. הוא ניגן בפסנתר מגיל צעיר והמוזיקה היתה חלק משמעותי מאוד בחייו. הוא כתב שירים ומערכונים וכן ניגן בפסנתר בחגים ובערבי שירה בקיבוץ. בעקבות נפילתו כתבה מי שהיתה המחנכת שלו בבית הספר היסודי, לאה שניר, את השיר "פני ילד". השיר הגיע במקרה לידיו של חנן יובל, והוא החליט להלחין אותו ולבצעו. 

"בשנה שעברה, לפני פרוץ הקורונה, יצאתי לסיבוב הופעות עם להקת הגבעטרון", מספר יובל. "במופע הזה אנחנו מבצעים שיר שחובר לזכר 11 בנים מבית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור. באחת החזרות ניגשה אלי חברת להקה מבית השיטה ונתנה לי שיר שנכתב לזכר יותם לוטן. השיר היה כל כך יפה. נוסף על כך, לאחד מנכדיי קוראים יותם, אז החלטתי להלחין את השיר". 

לדברי יובל, הדבר הראשון שהוא עשה היה לקרוא על יותם לוטן. "נכנסתי ל'יזכור' שלו וגיליתי איזה בחור הוא היה", הוא מספר. "הדבר הבנאלי הזה שאומרים 'הטובים ביותר', אז כן, הוא היה הטוב ביותר. קראתי את סיפור חייו ואת התגובות של הסביבה על התרומה החברתית שלו. הוא היה איש חברה, מוזיקאי, פשוט אין מילים. זה ישר קשר אותי אליו, הרגשתי שאני מכיר אותו. 



"ברגע שהתיישבתי להלחין, זה זרם מייד. אני זוכר שהתקשרתי לאמא שלו, בתיה, ואמרתי לה 'יש שיר'. והיא אמרה 'איזה יופי, תשלח לי'. ואמרתי לה שהיא חייבת לבוא אלי לשמוע את זה באופן בלתי אמצעי, לא בווטסאפ. 

"היא הגיעה עם בנה השני, הם ישבו אצלי בסלון ושרתי. היתה התרגשות והיה בכי. היתה לי שיחה ארוכה גם עם המורה שכתבה את המילים. כשהיא שמעה את השיר - היא היתה מאושרת, אמרה שזה נפלא".

איך מלחינים שיר שנכתב לזכר חייל שנהרג?  

"תמיד יש לי ויכוח עם עצמי בעניין הזה, כי אני יודע שאפשר ללחוץ על הגז ולגרום למאזינים לבכות, ואני אומר לעצמי 'באיזו זכות אתה מספסר ברגשות של אחרים?'. אני תוהה אם יש לי זכות. 

"מצד שני, אני אומר לעצמי שאנשים רוצים להתרגש, אז אני מנסה למצוא את הקו בין מה מותר ומה לא. כשאני הולך לגעת בשירים כאלה, אני יודע שיש שם משפחה. אני יודע שזה קודם כל סוג של הנצחה. יש הנצחה בחוברות ובספרים, באבני דרך ובאנדרטאות, ויש גם שירים שנשארים לנצח. זה כלי נוסף לזיכרון. למשפחות האלה יש שיר שהוא שלהן, וזה עוצמתי. אני מרגיש מגויס". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר