בית"ר ירושלים: החלומות באוויר, הראש באדמה

שעה ורבע דיבר היום (שני) הבעלים של בית"ר ירושלים משה חוגג במהלך מסיבת עיתונאים והסביר איפה טעה. לחוגג יש יכולת מילולית וירטואוזית, כזאת שיכולה לקנות את ליבם של כרישי תקשורת. 14 דקות יוקרתיות הקדיש דני קושמרו לפני כחודשיים לראיון איתו באולפן שישי, עוד לפני שחוגג קרע זוג נעליים אחד. יענקלה שחר ומיטש גולדהאר, 45 שנה במצטבר במקצוע, לא זכו לכבוד הזה.

כי בניגוד לשני האדונים שמנהלים את האימפריות מת"א ומחיפה, חוגג הוא מוצר מתכלה שמשלם מחירים אישיים וכלכליים עצומים על תכונה אחת שלו - דחף אדיר, לאו דווקא בר־כיבוש, להוכיח שהוא יכול להפוך עקוב למישור, לביית נמר, להפוך את בית"ר ירושלים משכונה למועדון כדורגל.

נכון לעכשיו הכישלון כל כך מהדהד ומצלצל בלי הפסקה באוזניים, שנדרש מטאטא עצום ממדים שיבוא ויפנה את ההריסות. חוגג, בעובדה שהוא חושף ומודה ברהיטות בכישלונו המפואר, מצפה אולי שאור השמש יחטא את הפצעים.

בית"ר ירושלים, בסביבת העבודה שלה, ובאנשים שפועלים בה, מכוכבי עבר שהפכו לדחלילים בשכר, ועד לשחקנים לא מחוברים למשימות ("נפלתי בשבי הדריבל, ולא נתתי מספיק כבוד לעבודה קשה"...), היא במתכונתה הנוכחית מקום בלתי ניתן לניהול, גם במשרד וגם על הדשא. הפרחת הסיסמאות ("נביא מאמן זר"), לא ברור את מי נועדה לרצות.

כשאלי גוטמן אימן שם והתייצב במקום הראשון עם כדורגל של גרמנים, הוא גורש משם עם מקלות, ולכן עד שיחליטו שם בבית"ר מי הם בכלל, שיחפשו קלטות של משה דדש. בסוף הוא היחיד שידע לעשות משהו מהדייסה הזאת. בינתיים יש שיר טוב של קורין אלאל שמתאים למצב. החלומות באוויר, הראש באדמה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות