הופתענו: ההסכת של אובמה וספרינגסטין אכזב

בשורת הפודקאסטים הגיעה למיינסטרים קצת באיחור. בסצנות מסוימות ועבור מעריצים אמיתים של תת-תרבויות שונות (ממקרי פשע לא מפוענחים דרך סרטי אימה ועד היאבקות מקצוענית) מדובר בפורמט צריכת תוכן פופולארי כבר לא מעט זמן.

 חשיפות על חיים אישיים. הפודקאסט של אובמה וספרינגסטין // באדיבות ספוטיפיי

כותב שורות אלה בעצמו מאזין באופן עקבי כבר שלוש שנים לכחמישה או שישה מדי שבוע, אבל בשנה שעברה נראה שיתר העולם גילה את הפלטפורמה הקלה להפקה (בהנחה שיש לכם מיקרופון טוב) הזו. וכעת נראה שאף גוף תקשורת, אמן או אישיות ציבורית, אינם שלמים ללא חטיבת פודקאסטים משלהם, או לכל הפחות אחד או שניים טובים. אפילו חדשות 12 גילו לא מזמן את הצמא להסכתים, ויצרו (גם אם באיחור ניכר) כמה משלהם. השנה המגמה החריפה, ואנחנו חוזים כבר במה שלא ניתן לתאר אלא כאינפלציה של פודקאסטים.

כל רעיון חצי מבושל, דעה חצי מנומקת או שיחה בין חברים נצרבת לנצח על גלי הרשת. זהו אמנם לא חישוב מדויק, אבל כרגע זה מרגיש שבכל חצי שעה פודקאסט חדש בא לעולם. חלקם מקוריים, ראויים, מציגים קולות חדשים ומוכיחים שעם קצת ידע בעריכה, יכולות וורבליות ומשהו מעניין להגיד - כל אחד יכול להפוך צרכן תוכן פופולארי. אחרים, ובכן, לא באמת מצדיקים האזנה או התייחסות. אבל כששני אייקונים כמו ברוס ספרינגסטין וברק אובמה חוברים לפודקאסט בספוטיפיי - מזה אי אפשר ממש להתעלם.

"Renegades" ("עריקים" או "מורדים") הוא שמו של התסכית ההו-כה-אמריקני הזה, בתוספת המשפט "Born in the U.S.A" - רפרנס כמובן לשירו האייקוני של ספרינגסטין, ואולי גם תשובה של אובמה לדברי הנשיא שהחליף אותו, דונלד טראמפ, שהאשים אותו במשך שנים בכך שנולד מחוץ לגבולות ארצות הברית. כך או כך, יש מי שהשם הבומבסטי ונוכחותם של צמד אייקוני התרבות והפוליטיקה מספיקים לו כדי לגלות עניין.

זה הגיוני: ספרינגסטין, לצד היותו ענק בתחומו, נחשב לאחד האמנים הפוליטיים שידעה ארצות הברית. מוזיקאי מעמדי, שסיפר את סיפורה של ארצו בצמתים כמו מלחמת ויאטנם, אסון התאומים או מלחמות הגזע לאורך 50 שנים של יצירה בלתי ניתנת לערעור. הוא מזוהה עם הצד הליברלי של המפה הפוליטית האמריקנית, הביע תמיכה במועמדים דמוקרטים לנשיאות והופיע בפני נשיאי שמאל לא אחת. הזיקה שלו למוסד הנשיאות האמריקני הייתה ברורה מתמיד בזמן שלטון אובמה, וספרינגסטין הופיע בפני מנהיג העולם החופשי ואנשיו לא אחת בין השנים 2008 ל-2016. לנשיא ולבוס היכרות מוקדמת, שפה משותפת וכימיה טבעית, וכל אלה ניכרים בפודקאסט החדש, שעד כה עלו לפלטפורמת הסטרימינג הפופולארית חמישה מפרקיו. אבל מוכשרים מוזיקלית או רטוריקנים נהדרים ככל שיהיו - זה עדיין לא הופך את "רנגיידס" לפודקאסט מעניין.

מדי פרק, במשך כמעט שעה, עוסקים שני סמלי האמריקנה המובהקים הללו בהיסטוריה המורכבת של, כן, ניחשתם נכון - אמריקה. בהחלט יש על מה לדבר שם, וגם נון-אמריקנופילים ודאי מצאו עניין לא אחת בתמורות החברתיות והפוליטיות שידעה "ארצם של החופשיים וביתם של האמיצים". מה שנקרא - יש לא מעט בשר לנגוס בו מסביב לעצם. חבל רק שרוב רובו של הדיאלוג בין השניים מכיל בעיקר קלישאות שחוקות, ניים דרופינג ומשפטים בומבסטים גדולים מהחיים אודות חופש, פערי מעמדות, מוזיקה וחסד. שניהם רהוטים, חביבים, שולפים פה ושם אנקדוטה נחמדה, אבל לרוב התחושה היא של קריינות לפרומו מלא פאתוס או פרסומת לסדרה בערוץ ההיסטוריה.

הקטעים היותר שמיעים בדיאלוג המעט חופר בין השניים הם אלו שמוקדשים למוזיקה (וזו מסופקת, כמתבקש, על ידי ספרינגסטין - שמילה רעה עליו לא תאמר בטקסט זה). רגעים יפים אחרים הם אלה שמגלים קצת ממאחורי הקלעים של החברות בין השניים, או כאשר הנשיא לשעבר חושף פרט טריוויה מחייו האישיים (כמו התגובה של סבתא שלו כששמעה אותו שר את מילותיו החושניות של "Let's get It on" של מרווין גיי, כילד בן 10). רגעי הקסם שמספק המוזיקאי, מעבר לקטעי השירה, הם אלה שבהם הוא מדבר בגילוי לב על העיירה הקטנה בעלת עשרת אלפים התושבים שבה גדל, מחלת הנפש של אביו והחברות היפה עם קלרנס קלמונס, נגן הסקסופון האגדי המנוח וחבר להקת האי סטריט של ספרינגסטין.

השניים דנים בסוגיות של מוזיקה, כלכלה, מוביליות חברתית והמיתוס אודות הכבישים האינסופיים של אמריקה הגדולה, וכן מתמקדים לא מעט בנושא מלחמות הגזע בארצות הברית. לשניהם יש לפעמים מחשבות מעניינות בנושא, אבל רוב הזמן הרעיונות המוצגים הם די כלליים, כמו סיסמאות קמפיין, נאום בחירות או מיתולוגיה כתובה היטב. קשה למצוא שיחה מרתקת מדי, בטח לא כזו שמחדשת.

אין זה אומר שספרינגסטין לא לחלוטין ראוי למעמדו ומיתוגו רב השנים כגיבור מעמד פועלים, וזה גם לא לוקח מכוונותיו הטובות והקסם האישי של ברק אובמה, נשיא בעל יכולת ביטוי גבוהה ודוגמן של אידיאלים מאוד "נכונים". במונחי הפקה מדובר במוצר מושקע שכולל שכבות רקע של מוזיקה שמתכתבת עם נושאי השיחה, קטעי נאומים ויתר תוספות אודיו שמעמיקות את חווית ההאזנה. אולי זה יעניין חובבי היסטוריה קלילה או מעריצים של השניים, אבל כחווית צריכת תוכן, "רנגיידס" פשוט לא מעניין מספיק.