אני די משוכנע שאם היו שואלים את אילנה דיין מהו שילוב הנושאים האידיאלי של "עובדה" בעיניה, היא היתה מצביעה על התוכנית של אמש; היה בה כל מה שהיא אוהבת: ביטחוניסט בכיר שניצל ממוות בנס רפואי של הרגע האחרון - ותוקף את הממשלה, ואם חד־הורית לילדה שמרחיקה עד אוסטרליה בעקבות ליבה ובעקבות הילד הסודאני שגידלה - ונלקח ממנה על ידי סבתו הביולוגית. קשה להעלות על הדעת מסחטת רגשות גדולה מזו.
מאיר דגן רוקד ואלס עם המוות שנים רבות. בגילוי לב אמר שהיתה תקופה שבה העריך שלא יגיע לגיל 30. אבל אלה היו סיכונים שלקח על עצמו במסגרת תפקידיו בצה"ל ובמוסד. נדרשה מחלה שעליה לא היתה לו שליטה (סרטן כבד) כדי שישאל את עצמו שאלה הגיונית ומתבקשת: האם אני רוצה לחיות? בישירות דוגרית הוא ענה לעצמו שכן, בגלל הנכדים ובגלל המדינה ("אני סקרן לדעת מה יקרה לה", השמיע הצהרה מפחידה למדי כשחושבים שאמר אותה ראש המוסד לשעבר).
מרגע זה ואילך עשה, בצדק, כל שביכולתו כדי להשיג לעצמו כבד להשתלה - ואגב אורחא סיפק עוד פיסת מידע מפחידה, שאם עברת את גיל 65 אתה לא זכאי להשתלה בישראל. מובן שמאיר דגן אינו הבעל של ריקי כהן ולעזרתו התגייסו שלושה ראשי ממשלה, כולל נתניהו שאותו הוא תוקף ללא מעצורים בסוגיה האיראנית (אבל מודה לו על העזרה האישית), שני נשיאים - שלנו ושל בלארוס, רמטכ"ל, ראש מוסד, מיליארדר הודי, ומי לא. "חמ"ל דגן" קראו לזה. אבל בשעה שהמאמץ ראוי ולגיטימי לחלוטין, ההתעלמות מהיתרונות האישיים שבלהיות מאיר דגן היא נאיבית במקרה הטוב. "בסופו של דבר מדובר בהחלטות רפואיות", אמר. ברצינות. נסה לספר את זה למאות הממתינים בתור, שעלולים לסיים את חייהם לפני שמגיע הכבד המיוחל.
פוליטית, המשיך דגן בקמפיין שהוא מנהל (עם אהוד אולמרט) נגד תוכנית התקיפה באיראן, תוך כדי שימוש בתכסיסי הסוואה שקופים, שלא היו עוברים במקום עבודתו הקודם ("אני לא מגלה מה אירע בדיון במשהב"ט, שעליו סיפר דיסקין שברק עישן בו סיגרים ושתה וויסקי, אבל דיסקין הוא איש של אמת", כך, פחות או יותר). מצד אחר, כשדיין שאלה אותו מה דעתו על חברי הכנסת שדיברו על פרשת בן זיגייר כדי לחשוף אותה, אמר שזהו מעשה לא ראוי. שיש דברים ש"זכות הציבור לא לדעת אותם". אני מניח, שלדעתו של דגן לחשוף פרטים אסטרטגיים, כגון דריכת הצבא על ידי נתניהו וברק, בשם המשימה הקדושה של עצירת התקיפה האפשרית באיראן, זה כן אחראי, ואת זה הציבור חייב לדעת.
ניסיונותיה של דיין לצייר פרופיל אישי ורך יותר של דגן התנפצו על סלעי ניסיונו של האיש, שהפך גם את ההתמודדות הדרמטית שלו עם הסרטן למשהו מבוקר, נשלט ומחושב. היה נדמה שחצי רעד נשמע בקולו רק כשדיבר על מותו של חברו, אמנון ליפקין־שחק ז"ל.
אבל מה שהחסיר דגן סיפקה בשפע שרון גליק מחדרה, שנסעה עד אוסטרליה כדי לפגוש את בן האומנה שנלקח ממנה. אפילו סבתו של הילד, שהיו לה כל הסיבות לשמור מרחק ממנה - נשברה ובכתה בכי תמרורים בפרידה משרון. גם אנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו