בישמה, או בשמה הרשמי, מזל ביש, גיבורת ספרה החדש של ציפור פרומקין, היא מכשפה צעירה, חסרת ניסיון, שמרבה להסתבך בצרות, וטוב שכך - משום שכך היא מתגלגלת מהרפתקה להרפתקה, נאלצת למצוא פתרונות יצירתיים למצבים אבסורדיים, וגם זוכה לבחון את כוחות הכישוף שלה ולחולל בעולם מהפכות של ממש.
הספר ״בישמה גונבת את הגבול״ מציג גיבורה מאוד לא חינוכית - במובן הדכאני הממשטר של החינוכיוּת - המתנהלת בעולם מהפנט, משעשע, פרוע, שאין בו חוקים, אפילו לא חוקי טבע או חוקי היגיון. עם זאת, מעשיה מונחים על ידי אמפתיה, חמלה, יכולת להכיר בכאבם ובמצוקתם של אחרים - וחוש צדק מפותח. התערובת הזו הופכת אותה לאחת הגיבורות המצחיקות והנוגעות ללב ביותר שנראו לאחרונה בספרות הילדים.
אקטיביזם ונונסנס
״בישמה גונבת את הגבול״, כמו קודמו, ״ארוחת מלכים״, ראה אור בהוצאת ״צילי״, שהקימה פרומקין יחד עם בת זוגה, המשוררת והמתרגמת לי עברון, המשמשת גם עורכת ההוצאה. שני הספרים עוצבו ואוירו על ידי האמנית לירון כהן, שאיוריה תורמים לא מעט הערות פרשניות מצחיקות ביותר לעלילה. והעלילה - בין שהיא עוסקת במאמציה של בישמה להכין ארוחה מפוארת שהוטל עליה לבשל לכבוד כנס המכשפות או במסע הגילוי העצמי של המכשפה הבכירה המתבודדת על פסגת הר, ובין שבמפגש שדונים רווי אלכוהול ושירה בפונדק - רוויה עד להתפקע שנינויות ומשחקי לשון נונסנסיים, קוראת תיגר על מוסכמות ולועגת לצביעות ולנימוס מלאכותי.
פרומקין אינה חוששת ללעוג לגילויים של צביעות ולייצר דמויות רב־ממדיות שמעזות, למשל, לנגוס בישבנים (של השטן - וגם של מלכים מהוללים) או לעשן שטיח מעופף ולהתמסטל כהוגן. המכשפות, שדוני היער ואפילו המטאטא שעליו דוהרת בישמה לא רק נושאים שמות מצחיקים כמו ״מחשמה״ או ״אלפחורש״, הם גם מעזים לחשוף את הצדדים האנוכיים, הפחדניים או הנצלניים של אישיותם. בישמה, מצידה, על כל מגרעותיה, מתגלה - לא לגמרי במודע - כאקטיביסטית: בספר הראשון היא משחררת את ההמונים משלטון מלכים עריצים, ובשני היא מגחיכה סכסוכי גבולות עד שאין לצדדים המתעמתים ברירה אלא להתפייס.
פרומקין, שהגיעה אל הספרות מן התיאטרון, היא בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, והרזומה שלה כולל מבחר הצגות לילדים שכתבה, ביימה והציגה בתיאטרון הקרון, ואשר זיכו אותה בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים, וגם את פרס דבורה עומר, שקיבלה על ספר הביכורים שלה ״ריקי לי וו דבוקה לכיסא!״ (הוצאת טל־מאי), שגם אותו איירה כהן.
ההחלטה להקים הוצאה משלה, היא אומרת, נפלה כשספרה ״הספרייה הניידת ממריאה״ נדחה על ידי הוצאות ספרים בטענה שהוא מלא מדי בקריצות לקוראים המבוגרים. פרומקין אכן ממציאה כאלה ללא הרף, החל ברוח הרפאים ״הרוזן די סגוּר״, שאינה בטוחה שמצאה סוף מתאים לספר שלה, עבור בפואמה ״שֶדָה ושֶדות״ המרפררת לספרה של רחל איתן וכלה ברצפה שיש לה שם פרטי ״בת איה״. אלה ממתקים שהיא מפזרת עבור הקוראים המבוגרים, או עבור הילדים שיחזרו לקרוא בספרים בעוד שנים. אף שרובם מבריקים מאוד, נוצרת לעיתים תחושת עומס. ״והוצאות פשוט לא ידעו איך לאכול את זה״, מסבירה עברון, בראיון זום משותף שערכתי עם שתיהן.
מי מעזה לפתוח בימים כאלה הוצאת בוטיק שספריה מהודרים כל כך?
״אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים והורישה לכל אחד מהאחים סכום כסף. אמרתי לעצמי שאני רוצה להשתמש בכסף כדי להוציא לאור את הספרים שאנחנו רוצות להוציא. היה לנו ברור שאם כבר, נעשה את זה עד הסוף, גם אם זה עלול לא להשתלם כלכלית, בלשון המעטה. יש הנאה עצומה בלבשל ולאפות את הספר לבד וללוות אותו עד בית הדפוס, שהוא ממש כמו מאפייה של ספרים״.
"אני לא טובה בהורים"
פרומקין, בת 53, ועברון, בת 45, יחד כבר שש שנים. הראשונה אם לבן והשנייה אם לבת, ושתיהן כותבות ומתרגמות.
עד כמה שתיכן משתפות פעולה בתהליכי הכתיבה שלכן?
עברון: ״זה קורה באופן טבעי. כשציפור כותבת אנחנו עורכות תוך כדי מין בריינסטורמינג, מתייעצות כל הזמן, זה לא מחכה לשלב הרשמי שבו אני עורכת את הספר. וכשאני מתרגמת, למשל את ׳אבא ארך רגליים׳ שהוצאנו לאור לאחרונה בעריכה של ציפור, ישבנו וקראנו יחד את העברית לעומת האנגלית, ואני הכי סומכת על האוזן שלה, כך שברור לי שאם יש משפט שלא יושב במדויק, היא מייד תשמע את זה״.
פרומקין: ״המוזיקליות מאוד חשובה לי. מאחר שהגעתי מתיאטרון, אני לא רק כותבת מילים, אני רואה את הדמויות ושומעת אותן".
איך נולדה הגיבורה שלך, בישמה?
״יום אחד חשבתי על הביטוי ׳ארוחת מלכים׳ והבנתי שזו יכולה להיות גם ארוחה שבה מלכים נאכלים. ואז שאלתי את עצמי מי יכולה לעשות דבר כזה למלך, והתשובה היתה ברורה: מכשפה. היחידה שיש לה כוח לקחת מלך ולהניח אותו על צלחת. בישמה וכל קהילת המכשפות שסביבה קפצו לי לראש מייד, ומשם זה התגלגל״.
״התגלגל״ זה ביטוי מדויק במקרה הזה, כי למכשפות שלך אין גנאלוגיה מסודרת - כל אחת מהן מתגלגלת בכל מיני צורות, מצפרדע לדרקון וכו׳, ואחד הגלגולים הוא כמכשפה.
״בישמה באמת אומרת, ׳אני לא טובה בהורים׳. אני חוששת שגם אני לא כל כך טובה בהורים, אף שאני בעצמי אמא. בספרות ילדים, כשמוציאים את ההורים מהתמונה יש הקלה גדולה, משתחררים מעול נורא כבד, כולם נושמים ואפשר להתחיל סוף־סוף לחיות ולעשות את כל מה שרוצים לעשות״.
את לא מפרידה באופן ברור בין ״טובים״ ל״רעים״, וגם לא מסיימת במוסר השכל. לי זכורים מילדותי לא מעט ספרים שבשורה התחתונה הזהירו שכדאי להיות ילדות טובות, ולא להפר סדרי עולם.
פרומקין: ״אני ממש לא גדלתי על ספרים כאלה. הספר שהכי השפיע עלי בילדותי היה ׳0:3 לטובת בעלי הזקן׳ מאת הינר גרוס, שהוא ספר הרפתקאות מצחיק ביותר ולא מטיף בכלל. אני גם מאוד אוהבת את הסרטים של מיאזאקי, שיש בהם דמויות אכזריות וקשוחות מאוד אבל אין רוע של ממש. לדמויות האלה יש מקום בעולם, לא מוציאים אותן אל מחוץ לגדר. גם אצל מיכאל אנדה ב׳ג׳ים ונהג הקטר׳ קיימת ׳הגברת תותבת׳, דרקונית רעה, שבמקום סוף רע ומר היא משתנה לדמות נפלאה. זה מוצא חן בעיניי מאוד״.
עברון: ״כקוראת אני מוצאת נחמה גדולה בדמויות לא מושלמות. למשל, רחמנינוב הגמדון מספרי בישמה, שהוא לא הכי חכם בעולם, או אלפחורש שהוא שדון נבזי - אלה דמויות שממלאות באמפתיה״.
את כבר כותבת את הספר הבא בסדרה?
"כן, אבל עדיין אין לו שם, והוא לגמרי שקוע בערפילים". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
