"ישראל חוזרת לחיות", זועק כיתוב על מסך הווידאו הגדול במועדון הזאפה בהרצליה. לכאורה יש כאן כפל משמעות: מצד אחד ישראל מתחילה להראות סימני חיים נורמליים. מצד שני הכוונה היא לשיבה להופעות החיות, אלה שנפקדו לחלוטין מחיינו בשנה הארורה האחרונה. ולא, הזום לא סיפק פיתרון הולם לכך.
כשאביב גפן עולה לבמה, הקהל מריע. זה קהל שהתגעגע אליו, התגעגע להופעות והתגעגע לעצמו של פעם. "ערב טוב סופסוף, זאפה" מברך גפן, ומתקשה להסתיר את העובדה שמדובר במעמד מיוחד עבורו ועבור כל הנוכחים באולם. "זה ערב מאוד מרגש. קמתי מוקדם מאוד הבוקר. אמרתי 'היום יש הופעה רגילה בזאפה! לא בזום, בין אנשים חיים באמת'. מה שקורה פה היום הוא בגדר נס. אנחנו עדים לדבר גדול ואני נורא שמח. חיכיתי לזה הרבה מאוד זמן".
אחר כך מגיעה שורה שלמה של להיטים, מזמנים ומאלבומים שונים, כפי שהייתם מצפים מאמן בעל רפרטואר עשיר כמו גפן. "מיליארד טועים", "מקסיקו", "מלאך" שהופך שירה בציבור. רגע אחרי "אתה פה חסר לי" ו"המכתב". ההופעה עולה הילוך עם "מחר". נכון, עוד לא מדובר בחזרה מוחלטת לנורמליות. הבירה מוגשת בבקבוקים בלבד, המסיכות נשארות על הפנים במהלך כל ההופעה. אפילו גפן, פעם ילד רע, מתנצל על כובע השוטר הרע שהוא חובש לרגע ומזכיר להמשיך לעטותן, לבל תיסגר פה שוב התרבות.
ההרכב שמלווה את אביב רזה יותר. הוא כולל את ערן מיטלמן על הקלידים ואת עומרי אגמון על גיטרה. עד שהכל ישוב באמת - לא צריך הרבה יותר מזה. הקורונה לימדה אותנו לחיות עם מינימילזם, ועיבודי הפסנתר־קלידים־גיטרה נשמעים עשירים ומלאים.
צילום: גיל קרמר ועמי פרידמן
הלהיטים ממשיכים להגיע בצרורות: "השיר שלנו", "עורי עור", ""מסתובב", "אור הירח", "אהבנו", "קוצים". "עונות" הוא רגע של אופוריה, לא פחות. בין לבין גפן, איש משעשע כהרגלו, חולק אנדקוטות קטנות מהתקופה המשונה שעבר. פה ציוד הגברה מלא אבק, שם גיטרות שנזנחו והפכו ביתן של חולדות ונמלים. היה גם ערב אחד סוריאליסטי משהו, הוא מספר, שקיבל טלפון מראש הממשלה, ואז עוד שיחה מסיימון קאוול.
הערב מתקדם לעבר סופו עם "שיר תקווה",שנשמע מנחם מאי פעם. את "יומן מסע" מקדיש הזמר לצוותים הרפואיים, בטרם הוא יורד מהבמה ושב אליה לביצוע של "שנינו שווים". הסיום, איך לא, מגיע בדמות "סוף העולם", הכמעט מתבקש כאן.
רגע לפני שהוא מודה לקהל, לרקע מחיאות כפיים רועמות של מי שנמנע מהם במשך זמן רב צורך אנושי בסיסי, הוא עוד שר שורה שנכתבה אמנם ב־97, אבל קיבלה השנה משנה רלוונטיות. "מגיפה אורבת לנו בכל פינה, מחכה שנחטא במגע. כבר שכחנו מה זאת אהבה".
אתמול (ב') בזאפה קיבלנו תזכורת יפה, אפילו מרגשת. זה בלתי נתפס כמה מעמד של הופעה - אקוסטית, בסיסית ונטולת גימיקים - יכול להזכיר לנו איך זה להרגיש חי. בלי שמץ של ציניות - התגעגענו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו