חיה בקצה השפה

קובץ סיפוריה של רנה ויויאן, "האישה עם הזאבה", רואה אור לראשונה בעברית, 116 שנה לאחר שנכתב. ויויאן כתבה הרבה מאוד בחייה הקצרים: היא הלכה לעולמה בגיל 32 בלבד, והותירה מאחוריה רשימה ארוכה של פרסומים בשירה ובפרוזה, וסיפור חיים יוצא דופן וסוער. הקריאה בה היום מפתיעה ומרשימה, ולא לחינם יש מי שמשוות את המפגש עם הטקסטים שלה, שנכתבו בשנים הראשונות של המאה ה־20, למפגש עם אם רחוקה, פואטית, אקספרימנטלית ופמיניסטית במידה מעוררת השראה.

רנה ויויאן נולדה בשם פולין מרי טראן בלונדון, בשנת 1877, לאב בריטי ולאם אמריקנית. משפחתה האמידה שלחה אותה ללמוד בפריז, אך עם מות אביה, כשהיתה בת 9 בלבד, היא הושבה לאנגליה, נשלחה למשפחת אומנה ורק בגיל 21, מצוידת בכספי ירושה שהותיר לה אביו, חזרה לצרפת, שינתה את שמה, החלה כותבת בצרפתית ותפסה את המקום הראוי לה - בלב הבוהמה הפריזאית, כלסבית שניהלה את (מרבית) חיי האהבה שלה בגלוי ובלי להתנצל וחגגה באותה עוצמה את המיניות שלה, את כוח היצירה ואת שיברונות הלב. 

החייאת דמויות מיתולוגיות

ספר שיריה הראשון של ויויאן, "אטיודים ופרלודים", ראה אור ב־1901, ולאחריו היא פרסמה לפחות ספר אחד בשנה, ולעיתים גם שניים או שלושה. ברשימת המאהבות שלה אפשר למצוא, בין השאר, את נטלי קליפורד בארני, המחזאית, המשוררת והסופרת האמריקנית שביתה ברוּ ז'אקוב אירח ללא הרף את השמות הגדולים מתחום האמנות והספרות, ואשר במחאה על כך ש"האקדמיה הצרפתית" לא קיבלה לשורותיה נשים, הקימה את "אקדמיית הנשים", מוסד שתמך בנשים כותבות ועודד אותן להמשיך ליצור. הן חלמו להקים יחד מושבה של משוררות לסביות באי היווני לסבוס - חלום שהתפוגג לאחר ששתיהן מצאו את עצמן נסחפות במערבולת רומנטית עם מאהבות נוספות. 

שלא במפתיע, הטלטלות הרבות בחייה האישיים של ויויאן הביאו לכך שקוראים ומבקרים כאחד העדיפו לעיתים תכופות להתייחס לרומנים שלה, למסיבות שערכה ולאחר מכן גם להתמכרות שלה לסמים ולאלכוהול, יותר מכפי שהתייחסו לכתיבתה. הפואטיקה שלה היתה חדשנית ומבריקה, שילבה שירה בפרוזה ועסקה בסטריאוטיפים מגדריים, בדעות קדומות, בתשוקות בלתי מרוסנות של נשים ובפחד הגדול של גברים מהן, שנים רבות לפני שנטבעו מונחים מתאימים לשיחה על סוג כזה של ספרות. יורי מירון, שכתב את ההקדמה למהדורה העברית של "האישה עם הזאבה" (בתרגום רמה איילון, הוצאת אפרסמון), סבור כי המבקרים שמחו לצמצם את קיומה לסיפור קצר שלה, "סאפו 1900", שראו בו סיפור אוטוביוגרפי מלא בפרטים פיקנטיים מחייה, ולא השכילו להכיר בגדולתה. הסופרת הצרפתייה הנודעת קולט, שהיתה גם שכנתה בפריז, היתה מאלה שזיהו את הניצוץ הייחודי של ויויאן, והיא כללה את דמותה הטרגית - שכן ויויאן הלכה לעולמה, כנראה, משום שסבלה מאנורקסיה וגם מאלכוהוליזם - בספרה "הטהור והטמא". 

"האישה עם הזאבה" הוא אכן אסופת סיפורים יוצאי דופן. חלקם כתוב כמונולוגים מפיהם של גברים, שבאמצעותם ויויאן מציירת נשים חזקות הבועטות במוסכמות המאיימות לכלוא אותן, וגברים אחוזי אימה, המתקשים לתפקד בסביבתן; באחרים היא מחיה דמויות מיתולוגיות, מוושתי ועד אנדרומדה, ומעניקה להן סטטוס חדש ומתוקן כדמויות נשיות רבות חשיבות - להבדיל מתפקידיהן המשניים בסיפורים שבהם הנשים הצייתניות והכנועות קיבלו את תשומת הלב והמעמד; ובין לבין היא מדמיינת עולם נשי אלטרנטיבי, סוג של גן עדן, שאין צורך אפילו לדבר בו, משום שנשים יוכלו להבין בו זו את זו בשתיקה. 

בסיפור שהעניק לקובץ את שמו מתאר המספר אישה שיש לה חיית מחמד יוצאת דופן, זאבה, והיא בוחרת למות איתה ובלבד שלא לזנוח את הפן החייתי המהותי הזה שלה. המספר ב"ברונטית כמו אגוז לוז" אומר: "אני לא בן אדם ערמומי. זאת הסיבה שהיתלו בי פחות מאשר בגברים אחרים. אסור להיות ערמומי עם נשים. הן תמיד מבחינות בכך, אבל משום שהן יותר חזקות ממך, הן מעמידות פנים שלא ראו שום דבר. ואז, בלי שתהיה מודע לכך, הן עושות לך איזו הצגה קטנה ומבריקה ואתה נופל בפח". ובסיפור "הצימאון מגחך", מודה המספר, "פולי עמדה מולי בגאווה, האגרופים על המותניים. יכולתי להשתגע מזה שהיא לא פחדה, ולו לרגע אחד". 

"לדבר דיבור כפול"

"ההסתכלות על נשים יוצאות דופן בצורה מקטינה ומצמצמת היא עתיקה מאוד, זו לא תופעה חדשה", אומרת ד"ר דנה אולמרט, חוקרת ועורכת ספרות וכן מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. 

ויויאן, היא מסבירה, כותבת מבעד לעיני גברים, שמתקשים לראות בנשים סובייקט נפרד, פוחדים מנשים חזקות וממיניות נשית, וכך היא מפרקת קלישאות, קוראת תיגר על חלוקת התפקידים בין נשים לגברים ומציגה את המבט ההגמוני, תוך שהיא מייצרת הזדמנות להזדהות עם חוסר האונים וחוסר הצדק שנשים חוות.

מבחינה ספרותית, מציינת ד"ר אולמרט, הכתיבה של ויויאן מפתיעה ונועזת, והאקספרימנטים שהיא עורכת בכתיבה מפרספקטיבות שונות ובבנייה של עולמות מדומיינים אנטי־פטריארכליים היא מרתקת. "הופתעתי מהחופש שהיא לוקחת לעצמה לדבר דיבור כפול, אירוני, ולחשוף את האימה של החברה מנשים עם עוצמות. זו כמו דרישת שלום מתקופה אחרת, אם כי הרבה ממה שהיא מתארת קיים גם היום, כי כידוע המהפכה הפמיניסטית היא האיטית בעולם, הדרגתית ואינה מסתיימת".

סופה הטרגי של ויויאן, כך סבורה ד"ר אולמרט, שייך אולי גם הוא לרצון שלה לחיות בקצוות: בקצה השפה, החופש והבעירה היצירתית, "שבו ההתגרות בגבולות הגוף, בפחדים ובהרס העצמי היא חלק ממה שמתוכו פורצת היצירה. היא מצירה על כך שעד כה ויויאן לא הוזכרה בנשימה אחת עם מודרניסטים צרפתים נודעים, ומקווה שהדבר משתנה מול עינינו.

מרון, שהוא גם מו"ל שותף בהוצאת "אפרסמון" ובעצמו מתרגם מצרפתית, משוכנע שבעתיד יחזרו לעסוק בכתביה הנוספים של ויויאן, פשוט משום שאין דרך לוותר על כותבת ש"עולם הדימויים והחופש בכתיבה שלה גדולים כל כך, שהיא מכריחה אותי להינתק מהצורך שלי לחפש קשר למה שאני מכיר בעולם".

המשורר והמתרגם דורי מנור, שתרגם כמה משיריה של ויויאן באסופת השירה הלהט"בית "נפלאתה", אומר כי לאחר שוויויאן היתה אנונימית לחלוטין במשך שנים ארוכות, "החזרה שלה למחזור הדם של השירה הצרפתית היא, מן הסתם, חלק מהמאמץ לקרוא מחדש את הקאנון ולמצוא בו דמויות שנדחקו לשוליים לא מחמת טיב יצירתן, אלא בשל מינן, מגדרן וכו׳". 

מנור סבור כי גם העובדה שהצרפתית לא היתה שפת אמה הקשתה את התקבלותה, משום שאין כמעט דוגמאות של משוררות/ים צרפתים קלאסיים שהגיעו לצרפתית מבחוץ. "השפעה על בנות זמנה לא ממש היתה לה", הוא אומר. "היום קוראים אותה מחדש, ואני מאמין שתשפיע, ואולי היא כבר משפיעה". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו