בתחום האפור של הזיכרון

גברת סנדלר | אנה ביקונט

מפולנית: מרים בורנשטיין (כרמל)

רק בעשור האחרון החל שמה של אירנה סנדלר להיות מוכר, ולו במקצת, בקרב הציבור בישראל. אף על פי שקיבלה את תואר חסידת אומות העולם כבר בשנת 1965, והפכה לאזרחית של כבוד של ישראל בשנת 1991, נותרה אירנה קרזיזנובסקה (בשמה המקורי) סיפור ורשאי. וכמו במקרה של מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה שהתגורר בפולין אחרי המלחמה עד מותו, גם פעילותה של סנדלר, כגיבורה פטריוטית פולנית, נדחקה במשך שנים מהזרם המרכזי של זיכרון וחקר השואה במחוזותינו.

והנה הופיע לפני חודשים אחדים תרגום לספרה המפעים של אנה ביקונט, "גברת סנדלר". ביקונט, עיתונאית פולנייה נודעת שפרסמה בעבר ספר על מסעה המטלטל אחר משתתפי הטבח באסם בעיירה ידוובנה במזרח פולין ("אנחנו מידוובנה", כרמל 2016), וכן כתבה ביוגרפיה על ויסלבה שימבורסקה (יחד עם יואנה שצ'סנה), מאירה את דמותה של סנדלר כצומת אנושי בלב הגיהינום של ורשה - לפני, במהלך ואחרי האקציה הגדולה בקיץ 1942, שחיסלה את הגטו ושלחה למחנה ההשמדה טרבלינקה כ־300 אלף יהודים.

סנדלר היתה עובדת סוציאלית ואחות, שעבדה במחלקת הסעד בעיריית ורשה. היא הצטרפה לארגון "ז'גוטה", שפעל במימון הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, למען הצלת ילדים יהודים בעיר. כבר ב־1940 סייעה לידידה־אהובה, אדם צלניקר, לרקום זהות בדויה כדי להינצל מסגירת שערי הגטו, ובהמשך הגישה "עזרה קטנה מאוד לידידים" יהודים אחרים. עד שהתגלתה בפניה המציאות כהווייתה: אלפים־אלפים של ילדים יהודים שננטשו, או שהסתתרו, או שהוריהם ביקשו להצילם בכל דרך. היא הפכה לכתובת היחידה.

סנדלר עמדה בראש ארגון יעיל, זהיר ומתוחכם, ומתוך כך לא התאפשר לה לחטוא בנאיביות או בגלוריפיקציה של מעשה חסד. עקב בצד אגודל מתארת ביקונט את הקשיים לגייס כסף שישולם לפולנים כדי שיסתירו את הילדים. תשלום שהתעכב - סביר היה שיחרוץ גורל. המעבר בזהות בדויה מהגטו לצד הארי של העיר מתואר כחציית אוקיינוס נפשית. לאחר חיסול הגטו בשלהי 42', ורשה כבר מתוארת כמרחב אורבני של מצוד ופרנויה, שהילד היהודי נע בתוכו כחיה מורעבת ונרדפת.  

ורשה העילית והתחתית משורטטת בספרה של ביקונט בריבוד ארכיטקטוני רגשי: לא רק הסמטאות, הגומחות ודירות המסתור הזעירות שכל נשימה נמדדה בהן, אלא גם הקלאוסטרופוביה היהודית, הדחף להימלט ולהיחבא, המבט החטוף, האינסטינקטיבי, מעבר לכתף - אלו מתוארים ללא רבב. אימתם של השמלצובניקים, כנופיות הסחטנים והמלשינים הפולנים ששרצו בקרנות הרחוב, מורגשת פיזית בזמן הקריאה. "אילו היה גורל המסתתרים בעיר תלוי רק במי שעוזרים להם ובשמלצובניקים, המצב לא היה טרגי כל כך", כותבת ביקונט, "אבל בין שני הקצוות האלה השתרע תחום אפור גדול שבו הסתובבו עוברים ושבים ברחוב, נוסעי החשמלית, דיירים בבתי הדירות הצופים ומגלים תווי פנים שאינם אריים ומנהלים על כך שיחות שכנים, וישנם המשכירים דירות ליהודים ודורשים על כך סכומים אגדיים". 

זהו חיבור תיעודי הנמסר משלל זוויות: עדויות של ילדים שניצלו על ידי אירנה סנדלר ועמיתותיה למבצע ההצלה, מחקר וכיתות רגליים אינסופי של ביקונט אחר זהות המסתירים, וגם היזכרות איטית, מרגשת, של סנדלר עצמה. כוחו, כמסמך, קריטי לתקופה שבה הדיון על נרטיב ההצלה הפולני משתלט על עיסוק בדקויות ובפרטים, ומרדד את מורכבות התמונה כולה. 

הסבך הפונקציונלי של "גברת סנדלר", שנכתב ביד רחבה ומרובה בפרטים, מציג אמת היסטורית, ומתרקם לכדי ביוגרפיה ייחודית ואמינה מאין כמותה. זה ניכר בפרקים המאוחרים, המתארים גם את קורותיה של אירנה סנדלר לאחר המלחמה. וזה נוכח גם בעדותה הכואבת של בתה, ינינה, שהעבירה ימים ולילות בחברת ילדים מוסתרים שהביאה אמה לדירתם, ומספרת: "תמיד שמעתי מאמא 'תשתפי את החברה', 'תני לילד את הצעצוע, כי אין לו צעצועים'. אמא שלי משתפת את עצמה עם כל העולם. המיוחדות של אמא שלי היא בזה שלכל הילדים היתה אמא, ולי לא היתה אמא".

קרעי קליפה | ז'ורז' דידי־הוברמן

מצרפתית: אלה בן־דור תלם, הוד הלוי. אחרית דבר: אסתר דותן (פיתום)

"קרעי קליפה" של הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' דידי־הוברמן הוא חיבור מינורי ומהורהר, שנקרא כהמשך ליצירתו הגדולה והמוקדמת יותר, "דימויים למרות הכל" (הקיבוץ המאוחד, 2019). היצירה המסאית ההיא עסקה בארבעת התצלומים שצילמו בחשאי אנשי הזונדרקומנדו סמוך לתאי הגזים באוגוסט 1944, ואילו זו הנוכחית צוללת לתוך הטבע הדימויי העומד בפני המבקרים כיום במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. 

זהו מהלך פיוטי ורב־משמעות: אם בספר הקודם דידי־הוברמן נסמך על תיווך צילומי שהוא "אקט של התנגדות", הבזק היסטורי קריטי בתוך מרחב ההשמדה הגדולה, "קרעי קליפה" לוקח צעד אחורה: אל החומר, הבסיס והאור - העדים הדוממים במקום, שמעולם לא מסרו את עדותם.

דידי־הוברמן מתאר בכתיבה יומנית, תיאורית במידה ובהירה לכל אורכה, הליכה חופשית שלו במתחם אושוויץ־בירקנאו, בבוקר יום ראשון. הוא תולש שלושה קרעי גזע מעץ ליבנה (Birken – ליבנה בגרמנית, בירקנאו - חלקת האדמה שבה צומחים עצי הליבנה); מתהלך סמוך לחוטי תיל שציפור תועה נלכדה ביניהם, בתווך ש"בין ברבריות לתרבות"; מצלם "על עיוור" את האופק הניבט מעבר לגדרות המחנה; שואף את האוויר הדחוס בצריפים החסומים בקורות ובלוחות; ומשתהה גם לצד גל חורבות תאי הגזים. "לעולם לא נוכל לומר 'לא רואים כלום. כבר לא רואים כלום'", הוא כותב.

זהו ספר צנום ורובו שקט מצמית של שיטוט. מחברו מהלך על התפר; מבטו כשל מבקר אמנות, כשל היסטוריון, כשל ארכיאולוג, וגם כשל סוכן זיכרון. הוא חף מניסיון אקדמי לצטט או לפרש את הזוועה באמצעים שכלתניים. העיניים הרואות אינן מסתפקות בהיגיון ישר. הן משקפות את שנראה, אך מפליגות למה שאינו נוכח. "השמדת בני אדם אין משמעה היעלמותם. הם כאן, עודם כאן: בפרחים שבשדות, בלשד עצי הליבנה, באגם הזה שבו שקוע אפרם של אלפי המתים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו