הפוסט שהסעיר את הרשת: "נחנקתי, לא יכולתי לנשום"

על אף הסגר בו נמצאת מדינת ישראל, קצב התחלואה מוסיף להיות גבוה וקשה, ובכל יום מניין המתים ממשיך לטפס. תומר חכמון, שנדבק בנגיף הקורונה, פרסם פוסט בפייסבוק שעד מהרה הפך לוויראלי, בו חשף את החוויות מתוך בית החולים, העומס והלחץ הכבדים במחלקות, את הקושי והמלחמה היומיומית של הצוותים הרפואיים ובעיקר ניסה להעלות את המודעות בקרב הציבור, כדי שכמה שפחות אנשים יחוו את הסיוט המתמשך אותו עבר.

בפוסט שיתף תומר בהתמודדות עם המחלה, הייסורים והטיפולים האינטנסיביים שעבר, ומביע כעס כלפי אלה שמזלזלים בקורונה ומתחנן שאנשים ישמרו על ההנחיות.

"אני בדרך כלל לא מפרסם פוסטים ברשתות החברתיות אבל לנוכח הזלזול ואי מילוי ההנחיות חשבתי לעצמי שאולי אם תקראו, ממקור ראשון, חוויות של חולה קורונה שאתם מכירים זה ישנה לכם את הגישה", פתח תומר את הפוסט. 

"אני ומשפחתי מאוד מקפידים על מילוי ההנחיות. לא חגגנו את החגים עם המשפחה המורחבת, לא עיגלנו פינות ותיחמנו (על מי בעצם אנחנו מנסים לעבוד, במי זה יפגע בסופו של דבר ?), לא הלכתי להתקהלויות, לא הלכתי לניחומי אבלים של חברים טובים, כפיתי על עצמי בידוד וסגר למעט קניות כבר כמעט שנה. וכל מה שהיה צריך בתחילת דצמבר, זה חולת קורונה מאומתת, שנכנסה למשרד של אשתי, רק להגיד שלום מרחוק, כדי להדביק את אשתי - שהדביקה אותי.

בשלושת הימים הראשונים הכל היה בסדר, אנחנו חולים מאומתים, בבידוד, ללא תסמינים ואז מאבדים את חוש הטעם והריח, עדיין לא נורא חוץ מזה שקשה לבשל.

ביום חמישי מתחילים השיעולים, ואני לא יודע אם זה מהאבק בחוץ או סתם התקררות. מקבלים מד סטורציה (בודק כמות חמצן בדם) ואני בסדר, 96-97 ותוך כמה שעות זה יורד. מתקשר לרופא המשפחה, מקבל אנטיביוטיקה ומ"יד שרה" מקבל בלון חמצן ואומרים לי שאין מה לדאוג ועד יום ראשון זה יעבור. ופה הייתה הטעות הראשונה – נמצאת חיובי, התחלת להשתעל- עוף לבית חולים. כל דקה חשובה בטיפול, מקסימום יצלמו אתכם, יעשו לכם בדיקת דם ואם הכל בסדר תשוחררו הביתה.

"הכל היה מהיר – לקחו אותי למיטה, חיברו למוניטור ולמכונת חמצן" 

בשבת המצב החמיר, אבל הרופאים בקופה אמרו שזה סביר. וביום ראשון כשהרגשתי שזה לא, פניתי לקופה, דרשתי והתעקשתי על פינוי לבית חולים. הגיע אמבולנס של מד"א, חיבר אותי לסטורציה, נבהל ותוך שנייה חיבר אותי לבלון חמצן גדול ובקול סירנות פינה אותי לבית חולים בנהריה. שם הכל מהיר, לקחו אותי למיטה, חיברו למוניטור, ותוך שעה הגיע צוות שלם, הוציא לי דם, חיבר אינפוזיה, עשה לי צילום חזה, חיבר אותי למסכת חמצן והסביר שברגע שהבדיקות יחזרו יעדכנו אותי במצבי. אני עדיין בתחושה שהבדיקות יהיו בסדר, מקסימום אבלה בביה"ח את הלילה ואחזור הביתה.

כאן הגיעה התפנית: הרופא ניגש אליי ובישר לי – מצבך קשה אך יציב, 55% מהריאות שלך לא עובדות, חבל שלא הגעת מוקדם יותר. כעת עלייך להישאר מחובר למסיכה, ותקבל סטרואידים דרך הווריד (כדי להרגיע את הסערה בגוף שמתחוללת בגלל הקורונה) וכן זריקות לבטן כדי שלא יהיו לך קרישה ותסחיפים. אני כותב ומודיע לבני ביתי, ותוך כדי שאני מעדכן אותם, אני כבר מבין שזה לא יהיה פשוט כמו שחשבתי ומשנה את המוד למצב מלחמה, שבה אני הולך לנצח. 

מסתכל על החדר שהפך לביתי השני במשך כמעט שלושה שבועות - אין טלוויזיה, אין לחצן מצוקה לחדר אחיות / חמ"ל, יש מצלמת וידאו וטלפון שדרכם ניתן לדבר עם הצוות. תהיתי איך אדבר כשאני מרותק למיטה? בסבב אחיות אני מבקש את מספר החדר שלהן ומאותו הרגע זה הקשר שלי אליהם. קשר שהציל אותי פעמיים וגם חלק מהחולים שהיו איתי בחדר.

אני מביט על האנשים בחדר – לידי בחור צעיר, בן 41 מכפר בענה, אני מספר לו שאני מכרמיאל, והוא אומר לי לא לדאוג ושהכל יהיה בסדר. הוא ממשיך ומספר שהגיע עשרה ימים לפניי במצב הרבה יותר גרוע ממני, ועכשיו הוא כבר משתחרר. אמרתי לו "מברוכ", וכשיחזור למשפחתו בכפר ויזהיר את כל מי שהוא מכיר מהקורונה - וכאן הבנתי את הטעות השנייה שהרבה אנשים עושים – "אם החלמתי מקורונה אז זו לא באמת מחלה קשה כמו שאומרים", כך הוא אומר לי כשהשתחרר. ואני מנסה לרמוז לו שזה לא כך הדברים, אך ללא הצלחה.

"מיסטלו אותי, היו לי הזיות ורוב הזמן ישנתי"

תוך יומיים מצבי החמיר, שכבתי מרותק למיטה ללא יכולת לזוז, שמו לי חיתול, כי לקום אני לא יכול ובקושי נשמתי עם מסיכת החמצן. הרופא חוזר לחדרי ומעדכן שמצבי החמיר מאוד וצריך לחבר אותי למכונת חמצן בזרימת לחץ גבוה, וזו כבר לא מסיכה אלא צינורות שמתחברים לאף, והם מגרדים ומתישים אבל אין מה לעשות, בלי זה אני לא שורד. בנוסף, בשל החמרת מצבי, הגדילו את כמות הסטרואידים משקית קטנה של 15 דקות לשקית ענקית של 6 שעות. אנשים מגיבים בצורה שונה לסטרואידים, יש כאלה שהופכים להיות היפרים, הם זזים בלי הפסקה, תגובות רגשיות קיצוניות של בכי ואז צחוק לא נשלט, אצלי גם בגלל הכמות, הסטרואידים מיסטלו אותי, היו לי הזיות, ורוב הזמן ישנתי.   

בערב הרופא שאל האם אני אסכים להשתתף במחקר ולקחת תרופה ניסיונית שאמורה לעזור לי - ואני במצבי, מטושטש לחלוטין מהתרופות, מסכים לכל דבר. רק בבוקר כשהרופא הגיע ונתן לי את התרופה הניסיונית, שאלתי אותו: אם זו תרופה ניסיונית בשלב המחקר, איך אני יודע שאני מקבל תרופה? או שמא אני חלק מקבוצת הבקרה שמקבל פלצבו? תשובתו הייתה שגם הם לא יודעים, ואני מחייך חיוך אירוני לעצמי ואמר שעם המזל שלי זו תהיה סוכריה ולא התרופה, אך בכל זאת ממשיך לקחת.

.

נכנסתי לשגרת בית חולים – אין הפרדה של וילונות בין המיטות כי חייבים לראות בכל רגע נתון מה מצב החולים, והאור דולק רוב הזמן, כולל בלילה, ובחמש בבוקר מעירים אותך לבדיקת חום ולחץ דם, ובשמונה ארוחת בוקר ותרופות, ביקור רופא, ארוחת צהריים, מחפשים ורידים ועורקים לקחת לי דם וכל הגוף כבר כואב ומלא בשטפי דם במקומות שניסו, ושוב ביקור רופא, ארוחת ערב, תרופות וזריקות לבטן, עד שבשעה 22:00 מתקיימת הביקורת אחרונה של חום ולחץ דם. 

מסביבי החולים מתחלפים, איפה הם אני שואל את הצוות שמכוסה מכף רגל ועד ראש ורק עיניו גלויות, והם מסמנים תנועת שלילה עם הראש, העיניים שלהם עצובות ואני כבר הבנתי לבד.

אין אפשרות לדבר עם הבית בגלל המסיכה אז אני מתכתב, דואג לאשתי שגם היא חולה ונמצאת לבדה בבית, ואז מבין איזו מעטפת קהילתית מדהימה יש לנו בכרמיאל, החל מראש העיר וציוותו שמטפל בקורונה, דרך החברים והעובדות של אשתי, שדואגים לה לאוכל, אך עם זאת, תחושת הלבד הזו היא הקשה ביותר לההתמודדות, הן בבית חולים והן בבית. 

"אבא שלו החזק לפתע הפך לשבר כלי"

שבוע אחד מאחורי, ומודיעים שיש לי ביקור - הבת והבן שלי הגיעו. הם כבר גדולים והבן שלי היה חולה מאומת אז פחות דאגתי. כשהם נכנסו לראות אותי התקשתי לזהות אותם בהתחלה. הבת שלי לא הצליחה להחזיק את עצמה והתחילה לבכות. ניסיתי להרגיע אותה בעיקר עם הידיים וזה קצת עבד. איפשרו להם להיות כאן רק ל- 10 דקות כל אחד, כי זה עדיין אזור מסוכן. לאחר בתי, נכנס אליי הבן שלי, משחק אותה גיבור אבל אני קולט שהוא בהלם מזה שהדיבור שלי מאוד איטי וזה שאבא שלו החזק לפתע הפך לשבר כלי.. כשהם הלכו, ניסיתי להחזיק את עצמי, אך לא הצלחתי, בכיתי בשקט והבטחתי לעצמי שזה לא הסוף ויהיו עוד הרבה חוויות שאני אעבור איתם, וחובתי היא להמשיך להילחם.

למחרת בבוקר מביאים חולה חדש, אתיופי זקן, שלא דובר עברית, ואין אף דובר אמהרית בצוות שמנסה ככל יכולתו לשאול האם הוא רגיש לתרופות ומנסים דרך מתורגמנית בנייד וגם זה לא עובד ולכן עושים לו מה שעושים לכולנו, מסיכת חמצן, תרופות סטרואידים וזריקות.

למחרת בשש בבוקר מגיעה מלאכית, לבושה על אזרחי שששאלה האם אני מכרמיאל, ולקח לי כמה שניות לזהות שהיא עבדה איתי בעבר והבת שלה הייתה חניכה שלי. והיא הביאה לי כוס תה ובגלל ניסיונה בעבר עם קליטת עולים אתיופים היא מדברת עם אותו קשיש ושואלת לשלומו, ומביאה לו מים. "למה את על אזרחי ובלי מסיכה?" אני שואל אותה, היא מסבירה שאין לה בעיה נשימתית, רק דלקת קטנה בכיס המרה ובגלל שנדבקה בקורונה משכנים / חברים שלא הקפידו היא כאן, אך מצבה מצוין והיא בקרוב משתחררת. וכך היא הגיעה אליי בכל יום עד לשחרורי. ביומיים האחרונים לשהותי בבית חולים כבר לא ראיתי אותה ומאוד שמחתי שהיא כבר השתחררה הביתה, אך לאחר שהשתחררתי נודע לי שמצבה החמיר בפתאומיות והיא נפטרה.

מצבי לאט לאט השתפר, והגיע אליי שיקום נשימתי ונתן לי תרגילים שלא הצלחתי לבצע, והוא אומר: "אל תדאג זה יגיע ותצליח לעשות הכל". השכיבו אותי על הבטן, התחלתי להיחנק ואז טיפטפו לי על הגב במשך דקה עד שהנשימה התייצבה והאחות הראשית צעקה עלי באינטרקום תמשיך לשכב על הבטן ולהילחם.

"גם האדם החזק ביותר זקוק למשענת ואמונה"

המיטה שלי מול חדר האחיות וקבלת החולים, ומיום ליום אני רואה איך כמות החולים גדלה, הלחץ עולה והצוות המדהים הולך ונשחק, ולפעמים בלילה אני שומע את שיחת האחיות שמגיעות אלינו, כמה קשה להן ולא פעם אני שומע שקולן נחנק והן קצת בוכות. ואני אומר לכל חבר צוות רפואי שמגיע לו תודה רבה על שהם מצילים אותי ושומרים עלי בחיים וחלקם הגדול אומר לי שזה לא הם שזה אלוהים. ובתור אחד שלא מאמין בקיום אלוהים אני שוב מודה להם והם שוב אומרים לי שזה אלוהים עד שאנחנו מגיעים לסיכום שזה שיתוף פעולה של כולם. ואז אני מבין ששנה שלמה של טיפול בחולי קורונה גם האדם החזק ביותר צריך משענת ואמונה חזקה שזה לא הכל תלוי רק בו כי בלי זה הם יתמוטטו.

מגיע עוד ביקור של הילדים שלי (אשתי עדיין בבידוד כבר שבוע שלישי) שעכשיו הוא הרבה יותר רגוע, הבת שלי אומרת שאני נראה יותר טוב ואז אני מחליט לנסות לעשות סרטון קצר , ולשלוח הביתה שגם אמא שלי, שלא ראיתי אותה כבר חודשיים ואח שלי, יוכלו להתעדכן במצבי. אני מוריד את מסיכת החמצן ומדבר בקושי 10 שניות ומחזיר אותה מהר, כי אני מתחיל להיחנק ופתאום מבין איך אני נראה, רזה מאוד, עיניים שקועות אבל בכל זאת שולח את הסרטון.

יום למחרת אחד האחים בבוקר אומר לי: "מספיק עם השטויות שלך שאתה חולה, מה אתה חושב שאתה בנופש לך להתקלח" ואני לא יודע אם הוא צחק עלי, ושאלתי אותו איך בדיוק אגיע למקלחת בלי חמצן, ואז הוא הביא לי בלון חמצן ענק על גלגלים, חיבר  אותי והלכנו להתקלח. התיישבתי על המיטה, הורדץתי את הרגליים לרצפה והגוף קרס. שני אחים תפסו אותי מיד, ויחד צעדנו עם הבלון למקלחת. הושיבו אותי על כיסא והאח אומר לי "תיהנה". תהיתי מי ידאג לי שם בפנים, ואז הם אמרו לי שדלת המקלחת תשר חצי פתוחה, אבל לי לא .היה אכפת, העיקר לנקות את הגוף ולחזור לעשות דברים קטנים של אנשים בריאים

סוגר שבת שנייה בבית החולים ובבוקר שישי צועקים עלי שוב מחדר האחיות: "יש לך טלפון חשוב תענה" – רב בית החולים על הקו. הוא אומר לי: "אתה תומר הופמן?" - "כן" אני לוחש לו . הרב ממשיך: "אני לא מכיר אותך, אבל אתה כנראה צדיק גדול אם כל כך הרבה אנשים מתקשרים אלי ודורשים שאשאל בשלומך". אני תוהה: "מי הם אותם אנשים?", והוא נתן לי רשימת שמות. הצלחתי לזהות אותם כחברים טובים מיחידת הג'יפאים של ידידים בצפון, שלא מפסיקים לכתוב לי ולחזק אותי - כפי שכתבה לי מפקדת יחידת המתנדבים : "אנחנו צבא של 800 ג'יפאים בצפון, אין דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות. צריכים אותך בחזרה אצלנו".

"הלחץ בבית החולים גדל – אחות אחת על 12 חולים"

השבוע השלישי בבית חולים מתחיל, מצבי קשה אך יציב לפי עדכון הרופאים האחרון. הלחץ בבית החולים הולך וגדל ויש אחות אחת על 12 חולים, ומותר להן להיות 3 שעות באיזור האדום (איפה שהחולים נמצאים ), ואני מזהה לפי העיניים ומבנה הגוף והדיבור שיש כאן צוות כבר 7 שעות ברציפות. שאלתי את הרופא שלי כמה זמן הוא במשמרת (26 שעות) ,ולפעמים עוברות שעתיים שלוש עד שמגיעים אליך או לחולים האחרים שבחדר, ומזל שיש את הטלפון שאתה קורא לאחיות, כי פה חולה נןפל מהמיטה ושם חולה אחר מנתק לעצמואת החמצן או שפשוט זועק לעזרה.

.

לפתע אני מבחין בכך שמגיעים למחלקה חבר'ה הרבה יותר צעירים, בגילאי 20-30 שזלזלו והתקהלו וחגגו במסיבות ועכשיו משלמים את המחיר, והם לא יודעים איך להתמודד וקשה להם. והם בוכים וקוראים לעזרה,קוראים להורים שלהם שלא נמצאים ואני מדדה עם בלון החמצן ומנסה להרגיע אותם, חלקם בגיל של הבת שלי.

וביום שני בבוקר לוקחים אותי שוב לבדיקת ctמחברים אותי לבלון חמצן נייד, שמים לי על מסיכת החמצן מסיכת בד כי אני חולה קורונה, ערכת החייאה צמודה (שזה ממש מרגיע) והולכים לצילום. שלושה אנשים לוקחים אותי, האח הצמוד מהמחלקה, צוות שינוע ומאבטח שצועק בכל פעם "זה חולה קורונה נא לזוז" ואני רואה בקושי, אבל שם לב שאנשים פשוט זזים ובורחים ממני, ממש כמו חפץ חשוד. הגענו לבדיקה והזריקו לי חומר ניגוד לווריד, ולאחר כמה דקות קיבלתי פתאום מכת חום אדירה לבטן ולאשכים והבודקת אמרה  לי שזה טבעי, היא לא מרגישה את זה אבל זה טבעי.

אחר הצהריים נכנס הרופא ואמר שהבדיקה יצאה טוב, מצבי עדיין קשה אבל הריאות קצת יותר נקיות ואין תסחיפים ריאתיים ולהערכתו ביום חמישי או  שישי כבר אהיה בבית.

.

יום שלישי בשעה 10 בבוקר, יום אחרי הצילום, כמעט חודש אחרי שנדבקתי, נכנס אלי הרופא ואמר לי להתקשר הביתה ולהודיע שבצהרים יבואו לקחת אותי. אני מסתכל עליו ושואל: "אתה בטוח? אני עם מסיכה, סטורציה 90-92 בקושי עומד" – הרופא השיב: כן, אני בטוח. החלמת ו אני נותן לך 3 ימי מחלה ולאחריהם אתה יכול לחזור לעבודה". ולך תסביר לו שאני עצמאי ובגלל הקורונה אני כבר 8 חודשים לא עובד. 

אני מתקשר הביתה לאשתי: "תבואי לקחת אותי אבל תדאגי שיהיה מחולל חמצן בבית ובלון חמצן קטן לנסיעה". .עובר לידי איש צוות, שהפך להיות חבר במרוצת הזמן ואני מספר לו שאני הולך הביתה והוא אומר לי שבמצב רגיל היו משאירים אותי עוד, אבל הלחץ גדול וחייבים מיטות לחולים קשים יותר וזה נשמע יותר מובן כי יש סדר עדיפויות.

אשתי ובתי מגיעות, אני רואה אותן באיזור הבטוח, מנתקים אותי מכל המחטים שהיו לי בידיים כל הזמן הזה, מנתקים אותי ממסיכת החמצן, אני מדדה בקושי רב, המכנסיים נופלים ממני ( איבדתי 8 ק"ג ) מאבטח לוקח אותי במעלית מיוחדת לחולי קורונה ולמטה מחכות לי אשתי ובתי. אני מתקדם עוד כמה צעדים, ופשוט קורס על אשתי ולא מפסיק לבכות. הבת שלי "גונבת" כיסא גלגלים מהמיון וכך מביאים אותי לרכב.

ועכשיו צריך להיכנס הביתה ויש 8 מדרגות עד לדלת ופשוט גוררים אותי, אני נשכב על הספה, אין אוויר, מתרגל נשימות ונרגע לאט לאט. 

לאחר שבוע וקצת בבית, אני עדיין משתעל, בקושי הולך, הגוף מאוד חלש ועדיין לא יצאתי מהבית אני רק מחכה להתחזק כדי לחזור לבית החולים, להתנדב ולעזור לצוות ולמטופלים כדי שלא יהיו לבד. בערב מקבל טלפון מעיריית כרמיאל: "אולי תוכל לעזור למשפחה שאב המשפחה בבית החולים והם לחוצים מאוד, אולי תעביר להם את הידע ואז הם יהיו יותר רגועים?" ואני נענה בחיובי כמובן והולך יחד עם אשתי, כי לי עדיין קשה לדבר

.

אני צופה בטלוויזיה ומתעצבן על כולם, אלה שמפירים את החוקים והנהלים, אלה שמזלזלים, אלה שמתחמנים את השוטרים במחסומים וזה כולם, לא מגזר מסוים, לא גיל מסוים פשוט כולם.

אני עכשיו מתחנן בפניכם - מספיק עם זה, תתאפקו, תדווחו למשטרה / 106 על כל התקהלות שאתם רואים. אל תצאו מהבית אם אתם לא ממש חייבים, אל תיכנעו לפיתויים רגעיים של הנאה, שימרו על עצמכם ועל היקרים לכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו