די מדהים שהמשחק הבלעדי היחיד שקיים היום לפלייסטיישן 5, כזה שלא תוכלו למצוא על אף קונסולה אחרת (גם לא על הפלייסטיישן 4), הוא משחק נישתי מאוד, הכי רחוק מהמיינסטרים שאפשר. Demon’s Souls הוא משחק שמיועד אך ורק לגיימרים כבדים שמוכנים להשקיע עשרות, ואפילו מאות שעות בחוויה ברוטאלית, מתסכלת ולא פעם מייאשת, אבל גם מתגמלת ומלהיבה כשהדברים הולכים כמו שצריך.
אם אין ברשותכם את הזמן הפנוי הדרוש להשקעה טוטאלית במשחק, או אם רגילים לכותרי האקשן-הרפתקאות הבלעדיים וה"רגילים" של סוני כמו God of War, Uncharted וכו' – מוטב שתתרחקו מ-Demon’s Souls כמו משריפת קוצים. המשחק הזה לא בשבילכם, נקודה. לעומתם, אלה שהתנסו ואהבו את Bloodborne, Nioh ואת סדרת Dark Souls – ירגישו די בבית עם המשחק החדש, שלמעשה משמש כאביהם הרוחני וסביר להניח שהם מעולם לא היו נוצרים בלעדיו.
ההיסטוריה חוזרת
רגע, מה? איך משחק חדש יכול להעניק השראה למשחקים ישנים יותר? ההסבר פשוט: Demon’s Souls הוא רימייק מעודכן ונוצץ לקלאסיקת אקשן-תפקידים באותו שם, שיצאה לפלייסטיישן 3 בשנת 2009 ונחשבת עד היום לאחד המשחקים הטובים והמאתגרים אי פעם. הגרפיקה והמנוע שופרו כמובן לסטנדרטים הגבוהים של הפלייסטיישן 5 (לא תמצאו כרגע משחק שנראה טוב יותר לקונסלה החדשה, התמונות והסרטונים מדברים בעד עצמם), לצד עוד כמה ליטושים ותוספות קוסמטיות, אבל בתכל'ס זה אותו משחק בדיוק.
אותם שלבים, אותו מנגנון שליטה, אותה עלילה ואותם אויבים. המשחק המקורי בעצם יצר תת-ז'אנר בשם Soulslike, שאליו משתייכים הכותרים האחרים שהזכרנו. הרבה מאוד שיפוצניקים חייבים להכיר תודה לז'אנר הזה, שכן במשך השנים לא מעט ג'ויסטיקים הוטחו על קירות, חלונות, רצפות ותקרות מרוב תסכול, וגרמו נזק לחלל הבית. לפחות למישהו כאן יש סיבה לחייך.
למות בסיטונות
הנוסחה הכללית עובדת ככה: מתחילים את המשחק כדמות חלשה בעולם פנטזיה חסר רחמים, עם כלי נשק פשוטים, שריון רעוע וחוסר מושג בסיסי לאן ללכת ומה צריך לעשות. לאחר שיטוט קצר נתקלים באויב הראשון, שמצליח להרוג אותך במכה או שתיים. ואז מתחילים את השלב מחדש, כי אין פה פסילות. כאן, בדרך כלל, הגיימרים מתחלקים לשני סוגים: אלה שנבהלים מהקושי ("למות תוך שנייה על האויב הראשון? תשכחו ממני!"), ואלה שחושבים שהם פספסו משהו ומוכנים לתת צ'אנס נוסף. באופן עקרוני הם צודקים, אבל צ'אנס אחד ממש לא מספיק.
יותר בכיוון של אלפי צ'אנסים. אכן, מוות מחזורי ואכזרי הוא חלק בלתי נפרד מהמנגנון של המשחקים האלה. טוב ורצוי למות בסיטונות. וכאן מגיע הטוויסט: אחרי שמתים וחוזרים לחיים, חשוב מאוד לשוב לנקודה שבה מתתם ולאסוף ממנה את המשאבים שהשארתם מאחור. אם מתתם פעם נוספת לפני שהצלחתם להשיב את המשאבים מהמוות הראשון – הם יאבדו לנצח ותיאלצו להתחיל לצבור אותם מאפס. מייאש כבר אמרנו? זה הרעיון. תתמודדו.
משחק עם נשמה
במקרה של Demon’s Souls, המשאבים הללו נקראים "נשמות". כל אויב (שבסופו של דבר, אחרי שתלמדו את סגנון הלחימה שלו ותדעו לצפות את מהלכיו) תחסלו יעניק לכם מספר מסוים של נשמות, ולפעמים גם חפצים שימושיים אחרים כמו כלי נשק, כלי ריפוי ועוד. בעזרת הנשמות הללו תוכלו לשדרג את יכולות ותכונות הדמות שלכם (כוח, מהירות, סיבולת, מזל וכו'), לרכוש ביגוד, ציוד מגון, כלי נשק ותחמושת יעילים יותר, לתקן ולשפר כלי נשק קיימים, ובקיצור – להשתדרג.
ככל שתהיו יעילים ומנוסים יותר, יהיה לכם קל יותר להתגבר על האויבים. עם הזמן, טרול איטי ומצחין שקרע לכם את הצורה במכה אחת בתחילת המשחק, יהפוך למטרד זניח בזכות החרב/אלה/כידון החדשים והנוצצים שלכם, שהשגתם בזיעת אפכם אחרי שהתקדמתם עקב בצד אגודל. ואז תפגשו מכשפה עם מחושים שמשגרת כדורי אנרגיה ולא רואה ממטר את כלי נשק החדשים שאתם כל כך מתגאים בהם, וחוזר חלילה.
עוד שני דברים שצריך לקחת בחשבון: בכל פעם שמתים ומתחילים את השלב מחדש, אז גם האויבים שהצלחתם לחסל חוזרים לחיים, ותיאלצו לגבור עליהם שוב כדי להתקדם (או פשוט לברוח מהם בתקווה שלא תיפגעו בדרך). מצד אחד זה מרגיז וסזיפי, אבל מצד שני האויבים המתחדשים מספקים אפשרות לצבור עוד נשמות ולהשתדרג (טכניקה שנקראת Farming – לחזור שוב ושוב על אותם שלבים ואויבים כדי לשפר את נתוני הדמות ומלאי החפצים).
הדבר השני הוא שאין לשלבים מפות. על אחריותכם לזכור בעל פה את מבנה השלבים, חלקם מבוכים מפותלים רבי קומות, מלאים במלכודות ובתהומות שיהרגו אתכם על המקום אם לא תיזהרו ותיפלו לתוכם. השלבים גם מלאים בקיצורי דרך, שאם תאתרו אותם תוכלו לחסוך זמן יקר ולדלג על אויבים בדרך לאיסוף הנשמות שהשארתם אחריכם בפעם האחרונה שמתתם, או בדרך לבוס המיוחל. הכל בסופו של דבר חוזר לנוסחת הניסוי והטעייה. בעיקר טעייה.
כן, בוס
אה, הבוסים. בלי להגזים, השלבים הרגילים, קשים ומרגיזים ככל שיהיו, הם רק המתאבן, הספתח לקראת האתגר האמיתי של Demon’s Souls: בכל סוף שלב ימתין לכם בוס ענק שיסחט מכם כל טיפת אנרגיה ויגרום לכם לרצות להצטנף בפינה ולהתייפח.
בין אם זה עכביש מפלצתי משוריין שעוטף אתכם בקורים דביקים והדוקים כאילו שהייתם משה בתיבה (המאכל, כן?), דרקון חמום מוח או אביר אפל שגוליית נראה כמו דרדסבא לידו – כולם ינפנפו אתכם כמו זבוב טורדני אם לא תגיעו לקרב מוכנים, מצוידים וחמושים מכף רגל ועד ראש. וגם אז תמותו אינספור פעמים, עד שתצליחו לשנן את התנועות של הבוס וללמוד את נקודות התורפה שלו.
ואז, רק אז, אחרי שתצליחו לגבור על המפלצת האימתנית ותשאגו משמחה (באחריות), תבינו עד כמה Demon’s Souls הוא משחק מלהיב ומתגמל. ברוב המקרים הבוס המובס ישאיר אחריו אוצרות שווים ושדרוגים ראויים, ולא פחות חשוב – גם צ'קפוינט, נקודת ציון ממנה תוכלו להמשיך לאזור הבא בלי להתחיל את כל השלב מחדש.
ההרגשה הממכרת שעמדתם במשימה הקשה תדרבן אתכם להמשיך לאתגר הבא, ומכיוון שהמשחק מחולק לחמישה עולמות וכל עולם מחולק לשלושה שלבים, הדרך היעילה ביותר להתקדם אינה בהכרח לינארית: מוטב להתחיל בבוס הראשון של כל עולם, ללמוד ולהשתדרג, ואז לחזור מנוסים ומוכנים לבוסים הקשים יותר, עד הבוס האחרון. ומה קורה אחריו? מכבים את הפלייסטיישן לשבוע, כי די, אתם סחוטים, מותשים ושוקלים לאמץ לעצמכם תחביב נוסף ורגוע יותר. תמיד רצינו לנסות מקרמה.
9/10 - לאמיצים בלבד, בעלי זמן פנוי, יכולת ורצון להשקיע במשחק שישתלט להם על החיים.
0/10 - לכל השאר. אין לכם מה לחפש פה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו