זאת ההוכחה שצ'דוויק בוזמן היה שחקן ענק

"הבלוז של מא רייני" (ארה"ב 2020) נטפליקס

נטפליקס חשבו שהסרט "מאנק" יהיה להיט האוסקרים שלהם השנה, אבל כעת עושה רושם שהכבוד הזה יילך דווקא ל"הבלוז של מא רייני" - דרמה תקופתית דברנית, פעלתנית ומשוחקת היטב, שתירשם בספרי ההיסטוריה כסרטו האחרון של השחקן המנוח צ'דוויק בוזמן ("הפנתר השחור"),שהלך לעולמו באוגוסט האחרוןבגיל 43 לאחר מאבק בן ארבע שנים עם מחלת הסרטן.

הסרט מתרחש בשנות ה־20 של המאה שעברה ומבוסס על מחזה מהולל של אוגוסט וילסון. במרכז הסרט זמרת בלוז שחורה בשם מא רייני שמגיעה ליום הקלטות באולפן בשיקגו יחד עם להקתה. את מא רייני, כוכבת שהיתה באמת, מגלמתויולה דיוויס, שזכתה באוסקר לפני כמה שנים עבור תפקידה ב"גדרות", המבוסס גם הוא על מחזה של ווילסון.

דיוויס עושה עבודה מצוינת בתור הזמרת הגדולה, הבוטה והחושנית (שכונתה "האמא של הבלוז", למרות שכיום בעיקר זוכרים את המתחרה שלה, בסי סמית'). היא מתנהלת כמו פרימדונה כוחנית וקטנונית ומשגעת את סובביה עם רשימת דרישות בלתי נגמרת. אבל ככל שהסרט מתקדם, גינוני הדיווה של מא הופכים ליותר ויותר מובנים - לא מעט בזכות הופעתה המיוזעת של דיוויס, שמפליאה לגלם את הזמרת האגדית כדמות עייפה, מפוכחת ולמודת קרבות, שיודעת שהקריירה שלה מתקרבת לקיצה.

עם זאת, הכוכב הבלתי מעורער של הסרט הוא ללא ספק צ'דוויק בוזמן שמגלם את לוי, חצוצרן שאפתן, מרדן וכריזמטי, וחבר הלהקה היחיד שאינו סר למרותה של הבוסית האימתנית שלו. הוא משנה את העיבודים של השירים, מנגן "יותר מדי תווים", וחולם להפוך לכוכב בעצמו. בעל האולפן (הלבן, כמובן) אפילו מעודד אותו לכתוב שירים ונוטע בו את התחושה שהנה, עוד רגע ההזדמנות הגדולה שלו תגיע. אבל מה אם לא?

לא יהיה זה מוגזם לומר שזהו אחד מתפקידיו הטובים ביותר של בוזמן (אם לא הטוב ביותר), והצפייה בו כאן רק מזכירה שוב שהוא בעצם היה רק בתחילת דרכו. כל כך הרבה כישרון. כל כך הרבה אנרגיה. כל כך הרבה להט. העובדה שמרבית המונולוגים שלו בסרט עוסקים בכך שהוא אינו פוחד ממזל רע, מאלוהים או מהמוות - אינה עוזרת לשיפור מצב הרוח, כמובן. אבל ממש אפשר לדמיין כיצד הם יוקרנו בטקס האוסקר הקרוב, על רקע יבבות הקהל.

את הסרט ביים ג'ורג' ס. וולף, שמוכר בעיקר בזכות עבודתו בתיאטרון, ול"מא רייני" באמת יש תחושה חזקה של הצגה. העלילה דחוסה אל תוך יום אחד, אירוע רודף אירוע, והמונולוגים המגה־דרמטיים קופצים מכל עבר ומובילים לשיא טראגי בלתי נמנע. אבל עם המילים העוצמתיות שכתב ווילסון ותצוגות המשחק המסעירות של בוזמן, דיוויס ויתר חברי הצוות (שכוללים גם את יוצאי "הסמויה", גלין טורמן ומייקל פוטס, ואת קולמן דומינגו) לא מדובר בהכרח בדבר רע.

מצד אחד, זהו סרט מוזיקלי קטן, קצר יחסית ומעניין מבחינה היסטורית ותרבותית, שעושה כבוד לדמות נשכחת בתולדות הבלוז האמריקני. מצד שני, זוהי תצוגת תכלית מפעימה ושוברת לב של שחקן גדול שנפרד מאיתנו כשהוא נמצא בשיאו. אז איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בעסקה משתלמת (אך גם מאוד עצובה).

ציון: 7

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו