"יתקוף? ננצח"

שמביטים על ההרים בדרום קוריאה, נתקלים בנוף יפה רווי עצים. מבט אל מעבר לגבול, על ההרים של השכנה מצפון, מגלה מראה אפור, קירח ועלוב. זאת לא האדמה שעושה את ההבדל, אלא המשטר של שושלת קים, שאינו חס גם על הטבע. יותר מדי אזרחים נמלטו לדרום המבטיח בחסות העצים שבעבר קישטו את הרי הצפון, עד שבפיונגיאנג התקבלה ההחלטה לכרות אותם. את כולם. כך זה בצפון קוריאה, גם ההרים עובדים עבור המשטר, חושפים לפני הכוונות של חייליו את מי שחפץ להימלט לחיים טובים יותר.

צילום: בועז ביסמוט, משה בן שמחון, רויטרס, מגישה: דניאל רוט

מאותם הרים קירחים ועלובים משתקפת לנגד עיניי, עת אני נוסע מסיאול למעבר הגבול המתוח (פחות מ־40 דקות נסיעה), המדינה האחרונה הנאחזת עדיין בציפורני הסטליניזם. מדינה שבה יותר מ־200 אלף איש, לעיתים משפחות שלמות, חיים בגולאג כמו בימי סטלין בבריה"מ. 

זו מדינה שלא היססה בשבועות האחרונים להסלים את הרטוריקה שלה עד לקצה: הכרזת מלחמה על הדרום; איום בתקיפה גרעינית על ארה"ב; חידוש מתקן הגרעין ביונגביון, כולל כור גרעיני שאפשר להפיק ממנו פלוטוניום לנשק גרעיני, ומתקן להעשרת אורניום; הזזת שני טילים בליסטיים מסוג מוסודן לטווח של 4,000 ק"מ, המאיימים על האי גואם; וסגירת אזור התעשייה המשותף לדרום ולצפון ב־Kaesong . 

כל זה מגיע אחרי ניסוי טיל בליסטי בדצמבר וניסוי גרעיני שלישי ב־12 בפברואר, כשעל "החגיגה" הזאת מנצח מנהיג חסר ניסיון, שטרם מלאו לו 29 ושאף אחד לא יודע מה הוא באמת רוצה. בינתיים, בגללו, דרום קוריאה, יפן וארה"ב בכוננות, דרוכות, כמו כל העולם, לקראת ניסוי הטילים הבא של קים ג'ונג און, בתקווה שברגע האחרון המנהיג מפיונגיאנג יירד מהעץ שעליו טיפס.

ובחזרה להרים הקירחים. עקירת העצים אמנם הקשתה על מלאכת הבריחה, אך אזרחים צפון־קוריאנים לא ויתרו בשל כך על חלום החיים בדרום. חלק מהם, בני מזל, מצליחים לחצות את הגבול ולהשאיר מאחור את החיים במדינה המסוגרת והמבודדת ביותר - מרצון - בעולם. אלא שלא תמיד הם מתקבלים בזרועות פתוחות. בשל החשש של הדרום ממרגלים ומטרוריסטים יעבור פליט מהצפון מייד עם חציית הגבול סידרת חקירות ותחקירים. עם זאת, ברגע שקיבל אור ירוק, הוא יקבל גם את הניירת המתאימה וישוחרר.

הסכסוך המתמשך בין הצפון לדרום כאילו מחק 4,000 שנים של תרבות משותפת ושפה דומה (הדיאלקט מעט שונה), ומי שלא גדל לתוכו מתקשה להבינו. צעירים דרום־קוריאנים מפנים אותי לאבותיהם, אלה שהיו עדים חיים ואפילו לחמו במלחמה הקשה, שגבתה את חייהם של מיליונים מיולי 1950 עד יולי 1953, עת נחתם הסכם הפסקת האש (לא שלום, הפסקת אש) כאן על אדמת הכפר שבו אני מחפש תשובות, פאנמונג'ום.

בחזרה לנמלטים. לי, אזרח צפון־קוריאני, צלח את ההימלטות ואת החקירות ועבר ב־2007 להתגורר באי יאונפיונג, אי קטן שבו כ־1,700 תושבים, ושהופגז על ידי ארטילריה של הצפון בנובמבר 2010. באי זה זקוקים תמיד לכוח אדם. לי לא התקשה כלל למצוא עבודה באי, אם בימים אלה, עונת הדיג של דג הבס, ואם בעונת הדיג שתבוא מייד לאחריה, שבה דגים סרטנים, מרכיב חשוב וחביב מאוד על המטבח המקומי.

אך ביום רביעי לפני שבוע נדהמו תושבי יאונפיונג לגלות כי לי הצעיר גנב סירת דיג יקרה, ובחסות הים המערבי שב הביתה למשפחתו שבצפון. התקשורת הדרום־קוריאנית התקשתה להתמודד עם אותו סיפור בגלל שתי סיבות: 1. הכיצד חוזר אזרח צפון־קוריאני מרצון הביתה, אחרי שכבר הצליח לעבור לדרום? 2. כיצד בימים של מתיחות שכזו, שבהם הצבא הדרום־קוריאני מקבל סיוע מבעלת הברית ארה"ב, שלבדה מחזיקה 28,500 חיילים במדינה, מצליח אדם לגנוב מתחת לאף של כולם סירת דיג במשקל תשע טונות? 

לי אף עשה זאת אחרי השעה עשר בלילה, והפליג למרות האיסור על הדייגים לעשות זאת אחרי רדת החשיכה. מעבר לכך, עברה שעה תמימה עד שהדרומיים הבינו כי ספינת הדיג כבר משייטת להנאתה במים הטריטוריאליים של הצפון, המרוחקים רק חמישה ק"מ וחצי מהאי.

מי באמת מפחד?

דומה כי גם הצפון־קוריאנים הופתעו מהדייג החוצפן, מאחר שהמכ"מים האמריקניים שהוצבו על האי שזכה להגברת אבטחה לא הבחינו בשום תנועה. כל הסיפור הזה מעלה תהיות לגבי עד כמה באמת הצדדים מאמינים כי המלחמה בפתח. ואולי שושלת קים המציאה מלחמה חדשה, המסתכמת ברטוריקה ובניסויים. 

בינתיים דומה כי המערב מוכן לקבל את זה ושומר על הסטטוס קוו בחצי האי הקוריאני, סטטוס קוו שבימים אלה מתאים לכל מדינות האזור, בעיקר לדרום שמבקש להמשיך לפתח כלכלה ותעשייה משגשגות ולצפון המבקש הישרדות וגרעין. אלא שצפון קוריאה מבקשת עוד דבר חשוב, שאולי מסביר את כל המתיחות השקטה שבה אנחנו חוזים - המשטר בפיונגיאנג רוצה הכרה, לא מלחמה.

הוא היה קרוב להשיג זאת, כשהאמריקנים שקלו לשלוח את הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, למשימת תיווך בפיונגיאנג, אך חזרו בהם מתוך הבנה שצעד כזה ייתפס כניצחון בעיניו של קים ג'ונג.

"אני מאוד לא אוהב את מה שרשת CNN עושה", אומר לי הוואן לי, עורך בכיר בעיתון הדרום־קוריאני רב ההשפעה "שוסון", "על פי השידורים שלהם, אפשר לחשוב שאנחנו ערב מלחמה, ואת הכותרות האלה בדיוק רוצה המשטר בפיונגיאנג. זו הדרך שלו לחבל במדינה שלנו. צפון קוריאה מבקשת לתת לעולם הרגשה שדרום קוריאה היא מקום מסוכן, וזה קשקוש. שים לב שאפילו האמריקנים לא הוציאו צו אזהרה מפני ביקור אצלנו, ושאף אחד לא לקח ברצינות את האיומים של קים ג'ונג און, שקרא לאזרחים הזרים לעזוב את סיאול. אפילו הנציגויות בפיונגיאנג לא התפנו עד יום רביעי השבוע, כפי שהוא המליץ".

ומה יקרה אם קים ג'ונג הלא מנוסה יתקוף? 

"צפון קוריאה יודעת היטב שאם היא תתקוף, זה יהיה גם היום האחרון של המשטר. מתקפה שלה על סיאול, על טוקיו או על מטרות אמריקניות רק תביא לסוף שושלת קים. בין שתתקוף ובין שלא, אני סבור כי קים ג'ונג און הוא האחרון בשושלת. הדור שלי יזכה לראות את איחוד קוריאה". גם עורך בעיתון מתחרה, ג'ונג או נם, משוכנע כי האיחוד יבוא "הרבה לפני שאתם במזרח התיכון תעשו שלום". "הכיצד?" אני תוהה, "אנחנו, להבדיל מכם, אותו עם", עונה נם.

אין ספק שבעולם לקחו את איומיו של קים ג'ונג הרבה יותר ברצינות מאשר בדרום קוריאה, שטכנית נמצאת במצב של מלחמה. "אתה לא מצפה מאיתנו שניבהל מהתנהגות של ילד מגודל", אומר לי ג'ונג לי, סטודנט להנדסה באוניברסיטת קוריאה. "תסתכל מסביבך", הוא אומר, "אתה באמת רואה מישהו בסיאול שפוחד? הטעות של קים ג'ונג און היא שהוא חושב שאם יפחיד אותנו, נעניק לו את מבוקשו. אבל בפועל ההפך הוא הנכון. יש לנו היום ממשלה שמרנית, שלא תשחק משחקים, למרות שלנשיאה החדשה, פארק ג'ן הייאה, היה רצון טוב לבוא לקראתו".

אין ספק כי הדרום והצפון פועלים על פי היגיון מנוגד, כפי שמסביר לי העיתונאי הוואן לי: "ממשלת דרום קוריאה מוכנה לעזור לצפון, אבל מצפה מהם להתנהג בהתאם. זה אומר להתפרק מנשק גרעיני, להפסיק עם ניסויי הטילים הבליסטיים, להפסיק לאיים ולעמוד בהתחייבויות שלהם כלפי הקהילייה הבינלאומית. אלא שבצפון משוכנעים כי דווקא על ידי גרעין, איומים, תגבור היכולת הצבאית, דיכוי האזרחים ובעיקר הפחדה של מדינות האזור הם יזכו להכרה שהם רוצים. 

"הם חושבים שזו הדרך להושיב את האמריקנים סביב שולחן המו"מ עם הסינים ועם הרוסים. פיונגיאנג מסלימה את המצב ואף מצהירה על חידוש פעילות במתחם הגרעיני ביונגביון, כי היא סבורה שכך היא תזכה, לא רק בהכרה שיש לה כבר באו"ם, אלא בעיקר בהכרה בזכותה להיות מעצמה גרעינית. את זה לא נאפשר". 

עמיתיי הדרום־קוריאנים מסבירים לי כי המצב כאן מאוד דומה לזה שיש לנו במזרח התיכון עם איראן. אם צפון קוריאה לא תתפרק מנשק גרעיני, גם דרום קוריאה תרצה בגרעין ואולי גם יפן, שכבר מפגינה תסכול מהסעיף התשיעי של החוקה שלה, שנכתב אחרי המלחמה, ומגביל את יכולתה ההצבאית. אובאמה הבטיח לנו ב־2009 בצ'כיה עולם בלי גרעין, בקצב הזה עוד יקרה ההפך.

הרכבת לפיונגיאנג

ככלל, בדרום קוריאה מפגינים ביטחון. כל האנשים שפגשתי הודו מאוד על הסיוע ועל הנוכחות של בעלת הברית ארה"ב - אלא שכולם משוכנעים כי לדרום קוריאה יש היכולת לנצח לבדה את הצפון במקרה של תקיפה. 11 מיליון תושבי סיאול באמת שלא נראו השבוע נרגשים יתר על המידה. אמנם בדצמבר 2010 נערך כאן תרגיל פינוי גדול, אך איש לא באמת מאמין שהתרגיל יהפוך למציאות. במקרה של אזעקת אמת לקוריאנים יש לאן ללכת. מקלטים רבים, תחנות הרכבת התחתית ובתי מסחר תוססים תת־קרקעיים, שמאוד מתאימים לחורף, יעניקו מחסה בשעת הצורך.  

מי שבכל זאת רוצה להיכנס ללחץ, יכול לסקור את היכולת הצבאית של הצפון: צבא סדיר של יותר ממיליון חיילים, כוח מילואים של 7.7 מיליון חיילים, 3,500 טנקים, כמעט 70 צוללות, כ־400 מטוסי קרב, ועל פי ההערכות, וזה אולי הנתון החשוב מכל, פלוטוניום בכמות מספקת לשש פצצות גרעיניות.

"אבל מה כל זה שווה אם אין להם דלק לתחזק את הצבא ואוכל לתחזק את בטן החיילים", שואל הוואן לי. חוץ מזה, הוא מבקש להוסיף: "הפער בין הדרום לצפון הוא עצום. אנחנו גדולים מהם כלכלית פי עשרה". אפרופו המספרים של שני הצבאות: בדרום הגברים מחויבים בשירות של שנתיים, והנשים אינן מחויבות לשרת בצבא. לעומת זה בצפון הן נשים והן גברים מחויבים בגיוס. הגברים לעשר שנים והנשים לשבע.   

בחזרה לפאנמונג'ום, שם ביקרתי השבוע. הכפר הוא הנקודה הצפונית ביותר שהיה אפשר להגיע אליה. הוא ממוקם בשטח מפורז, שאליו מגיעים בכל יום תיירים רבים, בעיקר סינים, הכועסים מאוד על יפן בעקבות סכסוך האיים ומגיעים בהמוניהם לקוריאה. כדי לבקר במקום צריך לציית לכללים נוקשים. אסור לבוא בבגדים זרוקים מדי, אסור לבוא בתספורת לא ראויה ואסור להגיע שתוי. כמובן, יש להצטייד בדרכון. פאנמונג'ום מרוחק 62 ק"מ מסיאול ו־215 ק"מ מדרום לפיונגיאנג. 

בתחנת הרכבת הממוקמת בסמוך יש שלט המורה לכיוון פיונגיאנג, אבל הדלת סגורה. השבוע השלט נראה סוריאליסטי במיוחד, אבל לא לדרומיים. הם עוד שולחים את תלמידי בית הספר לגבול עם פיסות בד שהם תולים על קיר סמוך עם משאלה אחת - קוריאה מאוחדת.

מיליוני דולרים אבודים

עשרה ק"מ בלבד מפאנמונג'ום ממוקמת העיר קאסונג (Kaesong). ביום בהיר, כמו ביום רביעי האחרון, ממש לפני שהחל לרדת שלג באביב של קוריאה, היה אפשר להבחין בעיר מרחוק באמצעות משקפת. ממש במעבר הגבול ראיתי את המשאיות הרבות הממתינות לקבלת האישור להיכנס, לפרוק ולהעמיס סחורות מהאזור המסחרי המשותף המשותק לעת עתה. 

הדרום אמנם זוכה שם בכוח עבודה זול, אולם לצפון זהו מקור הכנסה של מטבע זר שלו הוא זקוק כמו חמצן. ב־2009, אחרי הניסוי הגרעיני הראשון, כבר הושעתה הפעילות במקום. זה לא מנע מ־123 חברות דרום־קוריאניות להקים מפעלים קטנים באזור התעשייתי. חלק מהם מסרבים עדיין להתפנות, אך 13 בישרו על סגירת שעריהם בצפון.

צפון קוריאה מאיימת לסגור באופן סופי את האתר שייצר סחורות בשווי 2 מיליארד דולרים בתשע שנים, והמשקיעים הדרום־קוריאנים חוששים להשקעתם. נשיאת דרום קוריאה, פארק ג'ן הייאה, איימה השבוע על צפון קוריאה כי התנהגותה בקאסונג רק מחבלת באמינות המשטר הצפון־קוריאני והדבר ירתיע בעתיד משקיעים חדשים מלבוא למקום.

הבית הכחול בדרום קוריאה (מקביל לבית הלבן בוושינגטון) לא מתכוון להתקפל מול התנהגות צפון קוריאה, אך בינתיים לא נראה שהדבר מבהיל במיוחד את קים ג'ונג. "אני לא יודע עוד כמה זמן נמתין", אומר פארק, נהג משאית שכבר ישן ארבעה ימים במשאית הלבנה שלו. תחנות הטלוויזיה המקומיות הציבו צוותים שעברו אף הם להתגורר במקום, עד אשר קים ג'ונג יחליט אחרת. 

עבור 300 אלף תושבי העיר קאסונג החלטת המנהיג היא קשה ביותר. אזור התעשייה הוא מקור הכנסה לעיר שלמה. 53 אלף פועלים מקומיים עובדים שם. אמנם השלטון לוקח יותר ממחצית השכר של העובדים, אבל במדינה שבה מיליונים גוועו ברעב בשנות ה־90, עדיין זקוקים ההמונים לכל משרה אפשרית, גם אם האויב הוא שמעניק אותה. "אנחנו נשקול בימים הקרובים אם להמשיך לתפעל את האזור המסחרי", אמר השבוע קים יאנג ג'ון, ממפלגת הפועלים הצפון־קוריאנית, שאחראי למקום (מצד הצפון). מבחינת הצפון, השעיית הפעילות במקום, שעולה לו בהפסדים של עשרות מיליונים, באה במטרה להמחיש לאמריקנים עד כמה רציני האיום שלהם בתקיפה גרעינית נגד המעצמה הגדולה בעולם. 

אין ספק שהמשבר בחצי האי הקוריאני הוא בעיה. האיומים של הצפון מגוחכים, אך יכולת להזיק יש להם. הכל כרוך בשאלה עד כמה יסכים להתרצות קים ג'ונג און. אביו, קים ג'ונג איל, אהב אף הוא לאיים, אך ידע לעצור בזמן וברגעים הקשים, באופן צפוי, חזר בו מאיומיו תמורת סיוע הומניטרי, קצת כסף והרבה אוכל ודלק. המתיחות ירדה וב־1994 כבר צפו מחשבות על נורמליזציה עם ארה"ב. 

אבל כעת קים ג'ונג און מבקש להוכיח משהו. אולי לגנרלים המזדקנים שלו, אולי למפלגה, אולי לקרוביו ואולי לבני עמו. נראה שהוא רוצה להראות עד כמה באמת אכפת לו מהם. עד לאן ירחיק? לא ברור, אבל השבועון ה"אקונומיסט" מצטט השבוע גנרלים אמריקנים שחוששים כי מלחמה בחצי האי הקוריאני, גם אם לא תהיה גרעינית, תביא למותם של מיליון בני אדם.

*   *   *

העיניים היום נשואות יותר ויותר אל עבר סין, בעלת הברית היחידה של צפון קוריאה: "אין לנו באמת את ההשפעה שמייחסים לנו על צפון קוריאה", אמר לי השבוע בכנות נדירה דיפלומט סיני. אבל לבייג'ין יש את הכלים הנחוצים כדי להרגיע. חשבונות הבנק של משפחת קים נמצאים בבנקים גדולים בשנחאי. קים הוא אולי משוגע, אבל לא מספיק כדי לא לאהוב את בלון החמצן שלו - הכסף.

ברובע גנגנאם, היוקרתי בסיאול, עסקים כרגיל, אבל כמו בין תל אביב לשדרות, כך בין בירת דרום קוריאה לאי הדייגים באנגיונג, ש־5,000 תושביו נמצאים בחזית. בראשם עוד מהדהדת הפלגתו של קים ג'ונג לצוק וולן דו הקרוב כל כך ב־11 במארס. הם ראו בזה מסר של הצפון - אתם יעד התקיפה הראשון. התושבים מיהרו לאגור אורז לעשרה ימים, דבר שאיש בסיאול לא יעלה בדעתו לעשות.

בבאנגיונג ובכלל מייחלים לרגיעה, אך בינתיים נשמע קולו של מזכיר ההגנה האמריקני, צ'אק הייגל, שאמר: "צפון קוריאה גולשת לעבר קו גבול מסוכן". הלחץ באי גבר. 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו