החלומות התנפצו: לידה בקורונה

מודה בכל יום על הבונבון שיש לי ביד, ועם זאת התקופה הזו כ"כ קשה. מה זה להיותיולדת בתקופת קורונה?

נתחיל מההריון. לצד הפלוס הענקי של עבודה מהבית, שלא מזלזלת בו לרגע (חסך תענוג של שעה פלוס בפקקים), לא רואים אנשים. כמעט. את רוצה לשתף, לשמוח, להתרגש - כן גם עם חבר'ה מהעבודה, בחוויה שעוברת עליך, בזה שהקטנצ'יק בעט ודפק כזאת התמתחות עכשיו בבטן, בשאלות ובחששות - את בבית. עם בן הזוג האוהב, אבל חברה מסביב אין.

רצית פילאטיס הריון ?חבל, מקסימום בזום. סיור במחלקת היולדות בביהח? תמשיכי לחלום. קורס הכנה ללידה ? כולנו עטינו מסכות ולא תקשרנו כמעט זה עם זה, כציוויה של התקופה.

נמשיך בלידה. קצרה היריעה מלהרחיב, אולם דמיינו מה זה לשהות בחדר יולדות מבלי להסתכל לאחות המיילדת או לרופאים בפנים, לעבור צירים עם מסכה ובסוף להיות מובלת לקיסרי גם כן עם מסכה על הפנים. בשארית כוחותיי אמרתי לצוות בתקיפות: "אני לא יכולה להיות בניתוח עם מסכה, אני זקוקה לאוויר"! הצוות הרפואי זרם איתי. כאילו שהיתה להם ברירה.

באופן סמלי ביותר, בצאתנו מבית החולים עם התינוק המתוקי שלנו בעגלה, מצאנו עצמנו במנוסה, במלוא מובן המילה, מאמבולנס חולי קורונה שהגיח לפתע ממולנו, ואנשי חליפות חלל שפתחו את דלתותיו. כזכור, היינו עם תינוק בן 4 ימים ביד. הזיה.

הגענו לחופשת הלידה. כל מה שיולדת טרייה צריכה כדי להתאושש? אז הפוך. חברה אנושית? סורי חבובה, יש סגר. סדנאות חוויתיות עם התינוק, מפגשים עם יולדות נוספות? נסגרו לאלתר, נודיע לכשנשוב. ביקורי משפחה וחברים? חברה ראשונה ראתה את הבייבי שלי רק כעבור חודש מלידתו.. להשוויץ עם התינוק בפומבי? להסתובב כטווסית עם הרך הנולד? אנחנו מוצאים עצמנו מדי יום במנוסה משכנים, מילדים שמשחקים בחוץ, ממעליות.

ילדי שלי, התקווה היחידה שלי היא שתזכור כמה שפחות מהתקופה הזו, שלא תחקוק בזכרונך את התמונה של אמא ואבא וסבתא וסבא עם מסכה ושנולדת לעולם שלאחר הטראומה הזו שאנו חווים יהפוך טוב ומשובח יותר.

ולכם, מי מכם שמכיר יולדת או מישהי שעתידה להיות אמא בקרוב. תעטפו אותה, תגרמו לה להרגיש שאתם שם, גם אם מרחוק. תשלחו מתנה או פרחים, אל תתנו לה להרגיש שהיא נשכחה אי שם ושלא רואים אותה, בתוך הכאוס הזה שנקלענו אליו.

היא זקוקה לכך כמו אוויר לנשימה, בטח ובטח בעידן של מסכות.