אמריקה על הסכין

 

לאוליבר סטון אין מילה טובה אחת לומר על ג'ורג' וו. בוש בפרק האחרון של הסידרה המונומנטלית שלו בת עשר השעות, שיצר עם הפרופסור להיסטוריה פיטר קוזניק, אבל, באופן מפתיע, אין לו הרבה מילים טובות לומר גם על ברק אובאמה. בעוד ביקורתו על בוש צפויה ועולה בקנה אחד עם האג'נדה האישית שלו, הביקורת על אובאמה קצת פחות צפויה.

מיותר לדבר על אובייקטיביות בסידרה הזאת, שאפילו ה"ניו יורק טיימס" כינה "כתב אישום נגד אמריקה ב־10 פרקים". ואכן, לכל אורכה מפורטים היטב כל העוולות והשטויות שעשו הנשיאים האמריקניים במאה ה־20 - עם מעט מאוד מחמאות בצידן; ביקורת קטלנית במיוחד הוא מפנה על החלטתו של הנשיא טרומן להטיל את הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי, לא כדי להכניע את יפן - היה ידוע לו היטב כי היא מוכנה להיכנע - אלא כדי לקבע את עליונותה של ארה"ב בעימות העתיד לבוא עם בריה"מ. 

למרות חד־צדדיותה הבולטת של הסידרה, סטון יודע לעשות קולנוע. התחקיר בן ארבע השנים שנעשה לפני הצילומים הניב כמות עצומה של סרטים וצילומים, שחלקם לא נראו קודם, ובידו התזזיתית של סטון הם הופכים לקולאז' מסחרר. אין שום סיכוי לעקוב אחרי שפע הפרטים הוויזואליים והתוכניים שבהם מפציץ סטון את הצופה - וגם אין צורך. סטון חובב תיאוריות הקונספירציה, כפי שהוכיח, למשל ב"ג'יי. אף. קיי. - תיק פתוח", אינו מהסס לעשות מניפולציות תפורות בתפרים גסים בחומר ובעובדות ההיסטוריות ומוכיח את אמיתותה של האמרה הישנה - הכל בעיני המתבונן.

מדוע בכל זאת לצפות בסידרה? משני טעמים: הראשון - האריזה: לא בכל יום רואים סידרה דוקומנטרית בהיקף כזה שמוגשת בקצב כזה ומקוריינת בקולו הסמכותי של סטון עצמו. והשני - ביקורת ההיסטוריה היא הכרחית, ואסור אף פעם להסתמך על מקור יחיד. מוצעת פה גירסה אלטרנטיבית לנרטיב המקובל - ויש בזה עניין רב.  

הפרק הנוכחי מגיע לימינו, מאז הפיגוע במגדלי התאומים ואילך, ומתרכז בעלות העצומה - והמיותרת, לדעת סטון - של כסף, של חיי אדם ושל ויתור על ערכים וחירויות, שגבתה המלחמה בטרור.

הפיגוע, אליבא ד'סטון, שימש תירוץ מצוין לאמריקה לצאת למלחמה כדי להרחיב את גבולות האימפריה האמריקנית בעולם ולהשליט Pax Americana על פני כל כוכב הלכת שלנו. כבר ב־12 בספטמבר 2001, יום לאחר נפילת התאומים, הזמין דונלד רמספלד, שר ההגנה בממשל בוש, תוכנית להתקפה על עיראק, אף על פי שהממסד הצבאי הבהיר לו שאינה קשורה כלל להתקפה. לבוש, טוען סטון, זה היה הרגע שבו ניתנה לו ההזדמנות להכות בסדאם חוסיין, שהיה אויב מר לאביו. 

באשר לאובאמה, סטון טוען כי הוא פועל בניגוד לכל מה שבוחריו ציפו ממנו: מתוכנית ההצלה בעקבות המשבר הכלכלי האיום של 2008 שיזם, יצא וול־סטריט כמנצח הגדול ואיתו הטייקונים שהממשל לא הניח להם ליפול למרות מחדליהם. באשר למדיניות ההתפשטות של אמריקה - אובאמה עבר תהליך של "בושיזציה" והוא פשוט ממשיך את המדיניות של קודמו ואף מגדיל את תקציב הביטחון ואת נוכחותם של חיילי צבא ארה"ב ברחבי העולם. לארה"ב יש כיום בסיסים צבאיים ב־151 מתוך 192 המדינות החברות באו"ם. אפילו את הניצחון הגדול של אובאמה אוליבר סטון מתאר בקורטוב של מלח: מדוע, הוא שואל, לא הביאו אותו לדין כמו את הנאצים בנירנברג? סטון אף מסמל את המטרה הבאה של האימפריה האמריקנית: סין. מהגרעין האיראני הוא מתעלם לחלוטין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו