הוא היה כדורגלן. ארגנטינאי. נמוך קומה. הוא היה מתולתל. הוא היה ילד עני ממשפחה קשת יום. משכונה ארורה. הוא היה הכדורגל. הוא היה מתייחס לכדור ביראת כבוד. הוא היה עושה בו פלאים. מערסל אותו בין רגליו וניגש להגשים את ייעודו בכוכב הזה.
אלפי מעריצים מציפים את הרחובות בזמן שמראדונה מובא למנוחות // רויטרס
הוא היה חוצן. הוא היה בלתי ניתן לעצירה. בדיבור כמו בכדרור. הוא היה גומר משחק באבחת בעיטה אחת. הוא היה מאבד שליטה באבחת מילה אחת. הוא כבש בפרק זמן של חמש דקות את השער המטונף בהיסטוריה ואת השער הטהור בספרי הימים. הוא היה עולם ומלואו.
הוא היה אלוף עולם. ואלוף איטליה. פעמיים. הוא היה נציג העם. קולם של הפועלים והמדוכאים. הוא היה קדוש. אל. מלך.
הוא היה קומוניסט. הוא אימץ את החלש ואת המקופח. סלד מהעשיר והכוחני. כזה הוא היה. בחזה נפוח. בתשוקה אדירה. הוא היה הדבר הכי טוב שקרה לכדורגל הארגנטיני. הכי טוב שקרה לנאפולי.
הוא היה טוב מדי. הוא הרים את הראש של אנשי דרום איטליה. הוא מיקם את ארגנטינה בפסגה והוא עשה את כל זה כמעט לבד. הוא היה חלום שהתגשם.
הוא גם היה מסומם. נרקומן. שתיין. הוא היה בעל מנגנון הרס עצמי. הוא היה כזה כדי לברוח. להיעלם. לא כדי לנצח. הוא היה אהוב על אוהביו ושנוא על שונאיו. היו שחיבקו אותו, היו שחנקו. הוא נגע בכולם.
.jpg)
הוא אהב כדורגל. עד יומו האחרון. הוא לא עבד בזה. הוא שיחק בזה. הוא רקד את זה. רקד בחימום כמו שרקד במשחק. הוא היה תרבות. הוא היה השראה. לזמרים, לבמאים ולכותבים. לילדים שחלמו להיות כמותו לפני שחלמו לעוף לחלל. במו רגליו הוא פתח לאנשים את הראש והנשמה.
במו רגליו הוא שינה חיים. הוא היה כריזמטי. הוא היה מהפנט. מרתק. הוא היה מיוחד. מאוד. אי אפשר להשוות אותו לאף אחד אחר במונחים הרגילים של החיים.
הוא היה עפיפון קוסמי. הוא היה מאמן. לא הכי טוב. לא הכי משנה. העיקר שהוא היה בכדורגל. העיקר שהוא היה. הנוכחות שלו היתה הכרחית. הקיום שלו היה קריטי. הוא היה התקווה. התזכורת. ההוכחה שניסים קורים. הוא היה מכשף.
הוא מעולם לא ידע להתנהג. היה מורד. שחה נגד הזרם. ילד רע. הוא היה כזה עד יום רביעי השבוע, 18:00 בערב, אז בפעם היחידה בחייו הוא סוף־סוף התנהג כמו כולם. כמו בן אנוש. כמו בן אדם. הוא עשה את שלו, והלך.
ובשבילי? ארגנטינאי בן להורים ארגנטינאים, הוא היה המון. הוא היה עיסוק, הוא היה תחביב, הוא היה חינוך, הוא היה עבודה, הוא היה הנאה. אושר. שמחה.
הוא חיבר ביני לבין אנשים. הוא היה נושא לשיחה. הוא היה חומר קריאה. הוא היה חומר הצפייה הכי טוב בעולם. אני זוכר איך אהבתי לראות קלטות שלו. משחק. מקפיץ. מדבר. צולע. נופל. סובל. צוחק.
רציתי שהוא ייצג אותי. שיחבר אותי לארגנטינה. שיהיה חלק מזהותי. רציתי להיות מקושר עם תחושת הניצחון שהוא העניק לכל מי שהעז ללכת אחריו באש ובמים. לבשתי חולצות שלו. קעקעתי אותו. עקבתי אחר מעלליו, רציתי בטובתו. הייתי בעדו. כדברי רבים בארגנטינה בימים אלה, אף פעם לא שפטתי אותו על פי מה שהוא עשה לחייו, שפטתי אותו רק על פי מה שהוא עשה לחיי. והיום, יותר מתמיד, אני מבין כמה הוא עשה. לי. למשפחתי. לכולם.
אז תודה דייגו. על הכל.
.jpg)
