מה כבר אפשר לומר על שחקן שרגע השיא בקריירה שלו הוא גליץ'? שניים כאלה ליתר דיוק. במקרה של חאבייר מסצ'ראנו, שהודיע אמש על פרישה בגיל ,36 אפשר לומר המון. כי הגלישה מול ניקלאס בנדטנר בדקה האחרונה של שמינית גמר ליגת האלופות ב-,2011 וזו בדקה ה-90 של חצי גמר הגביע העולמי מול הולנד ב-- 2014 שפגט מופלא שהוציא את הכדור מהרגל של אריאן רובן ובדיעבד שלח את ארגנטינה לגמר ראשון מאז - 1990 הן התמצית של כדורגלן שאין דומה לו באומה שאוהבת לערוך השוואות.
בים הכישרון שאפיין את דור השחקנים האחרון של ארגנטינה, מסצ'ראנו תמיד היה החספוס. היו מוכשרים ממנו, מכדררים טובים יותר, מוסרים טובים יותר, בועטים טובים יותר, אבל לא היה אחד ש"קרע את התחת" למען המדים הלאומיים כפי שעשה באותו גליץ' איקוני במונדיאל בברזיל.
"הכאב היה נוראי" הודה מאסצ'ה לאחר שמתח את איבריו מעבר לגבול האפשר, אלא שבאותה תקופה לא נולד הכאב שיעצור את הקשר. מה שכן עצר אותו בסופו של דבר, היה הגיל. "תמיד נתתי את המקסימום וכבר תקופה שאני מרגיש שאני לא מסוגל לכך יותר", הסביר בהודעת הפרישה.
"לא היית רק כדורגלן"
מסצ'ראנו משאיר מאחוריו קריירה עתירת הישגים בקבוצות שבהן שיחק, ועתירת אכזבות בנבחרת. הוא זכה באליפויות בריבר ובקורינתיאנס והיה חלק בלתי נפרד מברצלונה הגדולה שאיתה זכה ב-19 תארים, בין היתר בחמש אליפויות, חמישה גביעים ופעמיים בליגת האלופות. כשהגיע לבארסה מליברפול (שאיתה שיחק בגמר ליגת האלופות), פפ גווארדיולה הבהיר לו: "אתה מגיע לפה כדי לא לשחק, ברור לך?", אבל מהר מאוד המאמן הקטלאני שינה את דעתו ואמר: "אני לא מחליף את מסצ'ראנו בשום מחיר".
כזה היה הקשר הארגנטינאי - שחקן שאצלו רב הנסתר על הגלוי. הוא כמעט לא כבש שערים, היו לו חמישה כאלה במועדונים שבהם שיחק בעבר, אבל גם בעידן הדאטה המתקדם עוד לא הומצאה נוסחה שיכולה לגלות כמה גולים הוא מנע, או כמה כאלה הוא בנה בפעולות שלא מופיעות על דפי הסטטיסטיקה. "לא היית רק שחקן כדורגל", נפרד אמש דני אלבס; "תמיד הבנת ושלטת בכל רזי המשחק".
מסצ'ראנו היה מוערך בכל קבוצה שבה שיחק - במיוחד בליברפול של רפא בניטס ובברצלונה של פפ - ועדיין, בעיני הארגנטינאים, "אל חפסיטו" (הבוס הקטן) הוא קודם כל שחקן נבחרת. כנראה המשמעותי והחשוב ביותר בדור האחרון, לבטח המחויב ביותר. הרבה לפני ריבר, ליברפול, בארסה, אסטודיאנטס והקבוצות האחרות שבהן שיחק, הקשר שהוסט לבלם בעת הצורך, מזוהה עם החולצה התכולה-לבנה שאותה הפך במשך 17 שנים לעור השני שלו.
מסצ'ה לגוף ולנשמה
הוא ערך את הבכורה הבינלאומית ב-2003 מול אורוגוואי, עוד לפני ששיחק דקה אחת בקבוצה הבוגרת של ריבר, ומאז היה איתה בחמישה טורנירי קופה אמריקה, ארבעה גביעי עולם, שתי אולימפיאדות. ב-147 הופעות, יותר מכל שחקן אחר בתולדות ארגנטינה, מסצ'ראנו נתן לנבחרת את כל מה שאף אחד אחר לא יכול היה לתת לה - הקרבה, לחימה, מה שמכונה בעגה המקומית "הואבוס". חיבר בין הגנה להתקפה, ידע לעזור לבלם במצוקה ותמיד שמח לתת גב לחלוץ בפעולה. לצערו הגדול, הקריירה הבינלאומית הסתיימה בידיים ריקות ובקול ענות חלושה בסיום הגביע העולמי הפושר ברוסיה ,2018 אבל מסצ'ראנו הרוויח ביושר מעמד נדיר של שחקן ארגנטינאי שלא הוכתם על ידי הנבחרת.
הפרידות, שחוצות ליגות ומועדונים, מבהירות כמה מיוחד הוא היה מחוץ לעדשת המצלמה. ליאו מסי, לואיס סוארס, אנחל די מאריה, אנדרס אינייסטה, אסקייל לאבסי - כולם מודים למסצ'ראנו על המקצוענות שהפגין ועל האופי המיוחד שפיזר בחדר ההלבשה. "אני מודה לאלוהים שאפשר לי לחלוק איתך זמן", כתב מרקוס רוחו.
מסצ'ה אולי לא השאיר מזכרת מוחשית כמו קליפ יו-טיוב עתיר גולים ומגובה בשדרים צווחים, אבל הוא השאיר מורשת קרב. כעת, מדינה שלמה מחכה שיפתח את הפרק החדש בחייו על הקווים, כי הכדורגל הארגנטינאי חייב את חאבייר מסצ'ראנו - לגוף ולנשמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
