תבוסת "מחנה השלום" וניצחון השלום

עשור שלם לקח ל"אביב הערבי" להבשיל ולשאת פירות שאינם פירות בוסר. הסמליות ההיסטורית הרבה של הסכם השלוםבין סודאן לישראלטמונה לא בביטולה הפומבי של מדיניות הסרבנות הערבית להכרהבישראל, שבאה לידי ביטוי בשלושת הלאווים שאומצו בוועידת ח'רטום לפני 53 שנה, אלא גם בהקשרו ליום השנה העשירי ל"אביב הערבי", שיצוין בעוד חודשיים: המרידה העממית שהחלה אז גרמה לשבר טקטוני, שממשיך להרעיד את האדמה מתחת לרגלינו.

ללא מלחמות האזרחים הנוראות בסוריה, בתימן, בלוב; ללא הברבריות של דאעש בסוריה ובעיראק; ללא עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, בתוניסיה ובמרוקו וניסיונותיהם לערער את היציבות בכל רחבי המזרח התיכון, בעזרתן הפעילה של טורקיה וקטאר; ללא בגידתו של ממשל אובאמה בבעלי ברית מסורתיים; ללא האיפוק והאחריות שגילו ממשלות ישראל בתקופה גורלית כל כך לאזור; ומעל לכל התנפצות רעיון התעמולה השקרי, שלפיו הסכסוך הערבי עם ישראל הוא בעיית הבעיות במזרח התיכון ורק פתרונו, בדרך זו או אחרת, יביא מזור לחוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של עמי האזור - ללא כל אלה, ספק רב אם היינו מגיעים למעמד ההיסטורי המרגש של הסכמי שלום ונורמליזציה עם שלושמדינות ערביותחשובות בתוך כחודשיים.

מחנה "שלום השווא", על גרורותיו בכנסת, בציבוריות ובתקשורת, נאבק בשלום עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן בכלי האחרון שנותר לו - סמנטיקה פופוליסטית וכוזבת. הם טוענים שההסכמים אינם הסכמי שלום אלא רק נורמליזציה, מאחר שלא היה מצב מלחמה בין ישראל לבין מדינות אלו. במסורת שכתוב ההיסטוריה שלהם, שכחו אותם תועמלנים שאיחוד האמירויות יזם את חרם הנפט בשנות ה-70 כחלק מהמלחמה הכלכלית נגד ישראל, ושסודאן היתה מדינת עימות פעילה - שהעניקה מקלט וחסות לארגוני הטרור האסלאמיסטיים והיא אפשרה לאיראן להעביר בשטחה אמל"ח לחמאס למלחמתו בישראל. סודאן גם שימשה מרכז פעילות לחיזבאללה. לא לשווא יוחסו תקיפות אוויריות בשטחה של סודאן לישראל.

הוצאתה הרשמית של סודאן ממעגל האיבה לישראל היא הישג אסטרטגי הרבה מעבר למשמעות הסמלית, מאחר שבעזרתו ישראל לא רק חותמת על הסכם שלום חמישי עם מדינה חברה בליגה הערבית, אלא גם מחזקת באופן משמעותי את נוכחותה באפריקה - יבשת קרובה וחשובה שבה מתנהל קרב כפול: הראשון לבלימת האסלאם הקיצוני במזרח אפריקה ובמערבה, והשני לבלימת קמפיין ה-BDS, שמובל נגד ישראל מדרום אפריקה. לאחר שנות הזנחה ארוכות מדי, ישראל חידשה את התעניינותה באפריקה והרחיבה באופן משמעותי את קשריה בה. חידוש הקשרים עם צ'אד וכעת כינון היחסים עם סודאן הם נדבכים חשובים ביותר ביצירת מעמד חדש לישראל באפריקה, שאינו מבוסס רק על בריתות עם מדינות בעלות רוב נוצרי.

סודאן, כמובן, שונה מאוד מאיחוד האמירויות. בעוד ההסכם עם האמירתים טומן בחובו הזדמנויות שוות לשני הצדדים, לסודאן יש הרבה מאוד מה להרוויח מקשרים טובים עם ישראל. הסרתה מהרשימה האמריקנית של המדינות תומכות הטרור, שתאפשר כעת השקעות בכלכלתה הקורסת, היא רק אחד מפירות השלום הצפויים לסודאן, הנמצאת כעת בתהליך של טרנספורמציה פוליטית. מאז הקמתה ידעה סודאן תקופות של דמוקרטיה קצרת ימים, הפיכות צבאיות, דיקטטורות ומלחמות אזרחים שהגיעו עד לכדי רצח עם. מצבה הייחודי של סודאן יחייב את ישראל לגישה זהירה מאוד בטוויית יחסים עם מגוון קבוצותיה של האוכלוסייה המקומית.

לתכנן כבר כעת את הטיפול במסתננים

וקיימת, כמובן, סוגיית המסתננים. האם ישראל מתחילה להכין את עצמה ברצינות לעידן השלום החדש? האם ישראל מוכנה להתמודד עם נהירה המונית אליה של אזרחי המדינות, שחותמות איתה כיום על הסכמי שלום ונורמליזציה? האם יש מגבלות ברורות לכניסה לישראל, לשהייה בה ולעזיבתה שיאפשרו למערכות החוק ואכיפתו בישראל לתפקד ביעילות, או שמא נראה היווצרות בעיות כזו שיש לישראל היום מול אריתריאה? ומה עם איחודי משפחות, נישואים והתאזרחות? אלו דברים שרצוי לתת עליהם את הדעת כבר כעת.