צוחקת בכל הרצינות

 

מתברר שגם חנה לסלאו, אישה עם אנרגיות של כור גרעיני, יכולה לפעמים להוריד הילוך. שפעת עונת המעבר שתקפה אותה רגע לפני ליל הסדר גרמה לה לשבת במטבח שלה, חצי נוזלת ומנוזלת, כשהיא חנוטה בטרנינג שחור וצמוד שמדגיש את מידות הגוף החדש והחטוב שלה ואוחזת בראשה - ספק מהרהרת, ספק סובלת. אני מציע להזיז את הראיון למועד אחר, אבל האישה שידעה הצלחות מפוארות וכישלונות מקצועיים ואישיים מהדהדים - שיצרו לא מעט כותרות - לא תיכנע לכמה נגיפי שפעת סוררים, שהחליטו לשבש לה את ארוחת החג שבישלה ואת הדחיפה הנוספת למופע הבידור החדש "לסלאו לא נחה" שעולה שבע שנים אחרי המופע הקודם.

"אהבת את המופע?", "ראית איך הקהל צוחק?", "אתה יודע שלשתי ההופעות הקרובות נגמרו הכרטיסים? 1,000 איש באולם!", "מה דעתך על סיפור המסגרת שבו אני עוברת דירה ונוברת בארגזים ובחפצים של חיי?", היא מבקשת חיזוקים כמו פרח במות צעיר. ראיתי ואהבתי, אני מרגיע.

עשית לעצמך סוג של "חיים שכאלה" על הבמה. אין תחנה אישית או מקצועית שלא עברת עליה וריסקת בהומור.

"'חיים שכאלה'? ככה זה היה נראה לך?" היא שוקעת למחשבה עצמית ארוכה, "אוי, תמיד אני מפחדת שיודיעו לי שנותנים לי איזה פרס מפעל חיים. לא רוצה פרס כזה כי זה נשמע כאילו מתי ונפטרתי".

במופע החדש שכתבו איתה רן דברת ושירילי דשא היא עולה לבמה נקייה מפאות, מתלבושות ומדמויות של סבתא זפטה או קלרה המנקה ונוברת, כאמור, בכל מרכיבי חייה: החפצים האישיים, הזיכרונות החמוצים־מתוקים־מצחיקים על הילדות ביפו, השנים הראשונות בתל אביב, ההורים ניצולי השואה ("הם שידוך של היטלר"), שני הבעלים, המפיק אביב גלעדי ובני בלוך, שהפכו לגרושים, וגם הבנים, איתמר ובן, בני העשרים פלוס, שעזבו בשנים האחרונות את הבית בהרצליה פיתוח וגרמו לאמם לחזור לדירת הגג הישנה שלה בתל אביב ("אני מרגישה שעם המעבר מהגלות לעיר התחברתי בחזרה לעצמי"). וכמובן - ההצלחות, הכישלונות ופסטיבל קאן אחד. הכל מתובל בהומור, בסקס לסלאואי ובעיקר בקצב טורבו.

אני מאתגר את לסלאו, אוטוטו בת 60, לדבר בהשראת המופע על תחנות חייה. הפעם לאט ובלי הומור. "אי אפשר שאלות רגילות?" היא מתיילדת בקולה ומשמיעה קולות פינוק, "אני חולה, אל תקשה עלי עכשיו". בהתחלה היא מנסה להתחמק למחוזות ההומור שבהם היא מרגישה כל כך נוח. בסוף נענתה לאתגר והתיישבה על כורסת פסיכולוג מדומה.

במופע את מדברת על אינספור אירועים משמעותיים בחייך. מה האירוע הכי מרגש שחווית בחיים?

"וואו, איזו שאלה קשה. רגע, אני חושבת", היא שותקת למשך דקה ארוכה, "תראה מה זה, כבר הצלחת להשתיק אותי וכידוע לך זאת משימה לא פשוטה. אני מקווה שזאת לא תשובה חבוטה, אבל הזכייה בתואר השחקנית הטובה בפסטיבל קאן היה רגע מאוד מאוד מרגש. אחרי יותר משלוש שנים רצופות שלא עבדתי ולא התפרנסתי בגלל גירושים מורכבים ומופע שלא הצליח, ואחרי שכבר קברו והספידו אותי בעיתונים עם כותרות של 'נפילה' ו'כישלון', הרגשתי שהדלת נפתחה שוב ובענק. מאז הזכייה בקאן אני עובדת ללא הפסקה".

אבל לא בקולנוע העולמי. במופע את מספרת שאנשים אומרים לך "למה לא מינפת את הזכייה?" אני מצטרף למקהלת השואלים.

"זכיתי בפרס כשהייתי בת 52 ולא בת 25, אז צריכים גם להיות פרקטיים וריאליים. ברור שאחרי הזכייה היו מחשבות של 'וואו' ופנטזיות על תפקידים גדולים של אמא יהודייה בסרטים, אבל מהר מאוד המציאות הגיעה לביקור. אמא שלי נפטרה שלושה חודשים אחרי הזכייה ושקעתי בשנת אבל. זאת באמת היתה שנה לא קלה. אחרי כמה חודשים נסעתי לארה"ב, היו לי פגישות בכמה מהסוכנויות הגדולות והבנתי שעבורם אני בעצם אף אחת עם פרס מפסטיבל קאן. בשביל להצליח לעבוד שם צריך להיות שם ולרוץ מאודישן לאודישן או שמישהו יכתוב לך תפקיד במיוחד. עניין הגיל הוא בעיה גם לשחקניות הכי מבוקשות שם.

"מורגן פרימן אמר לי אחרי הזכייה בפסטיבל: 'גם אני הולך למאצ'ינג' (התאמות עם שחקנים אחרים; י"א). זה מינוח יפה למילה אודישנים. אז פה ושם יש דיבורים וצילמתי את הסרט 'אדם בן כלב' עם פול שרדר שביים את 'נהג מונית' למרות שהסרט לא הצליח. הייתי אמורה לצלם ממש עכשיו סרט חדש עם עמוס גיתאי, שבסוף לא יוצא לפועל כי הדמות שלי נשרה מהתסריט, ובקרוב אני מצלמת סרט קולנוע גרמני של במאית צעירה שזכתה בקאן עם אחד השחקנים המבוקשים בגרמניה. זה סרט שמדבר על דור שני ושלישי של ניצולי שואה דרך העיניים של תייר גרמני שמגיע לארץ. קריירה בחו"ל? הבנתי שאין לי כוח בגילי להיות טירונית בהוליווד".

מה הרגע הכי מצחיק שהיה לך בחיים?

"רגע הכי מצחיק? וואו. קשה עם השאלות האלה, אי אפשר שאלות רגילות של על מה המופע? לא יודעת. זה מצחיק שאדם שיוצר הומור לא מסוגל לספר על רגע מצחיק בחיים, לא? בוא נחזור אל זה אחר כך".

הרגע הכי עצוב?

"אני שונאת את השאלות האלה".

למה?

"כי הן גורמות לי לשתוק. מה אתה רוצה? להוציא אותי רצינית?" והיא שוב שוקעת בשתיקה ארוכה וחופנת את פניה בידיה, "אני חושבת שהרגע הכי עצוב שחוויתי היה כשהבנתי, יום אחד, שאני כבר לא הילדה של אף אחד ושאני יתומה. זה די טבעי שההורים מתים וכולם חווים את זה, אבל הרגע הזה שאני מושיטה את היד לטלפון כדי לחלוק משהו טוב או רע שקרה לי עם אמא שלי והיתמות שפתאום הולמת כי אני מבינה שהיא כבר לא נמצאת, זה רגע מאוד עצוב וכואב. אני כבר לא ילדה של אף אחד".

אז אל מי את מתקשרת כדי לחלוק רגשות?

"לחברות שלי. למרות שאין לי הרבה חברות. אף פעם לא הייתי אישה של חברות והאמת היא שגם אין לי זמן לקפה ולשיחות ינטה. תמיד הייתי צריכה לדאוג לקריירה שלי".

אז החברים שלך הם הבנים שלך?

"הבנים שלי הם מקסימים ואהובים ואחד מהם גם גר דלת ליד, אבל יש דברים שאני מעדיפה לא להגיד להם. אני לא רוצה להעמיס. אני אפילו לא מספרת להם שאני חולה. למה זה טוב? יש להם את החיים שלהם. פתאום אני מוצאת את עצמי מתחילה לחשוב מחשבות של 'הם לא התקשרו. להתקשר? אולי אני מציקה?' לקח לי זמן להסתגל לעובדה שהם עזבו את הבית. בהתחלה עוד הייתי הולכת לירקן וקונה קילו מלפפונים, קילו עגבניות, קילו תפוחי אדמה ומבשלת סיר לגדוד, עד שהבנתי שאין יותר בשביל מי".

מה ההישג המקצועי הכי גדול שלך?

"שאני רלוונטית, בועטת, נושכת, מופיעה ועדיין מבוקשת. אני הודפת הצעות להצגות, לקמפיינים, לסדרות, לסרטים ולריאליטי. זה לא מובן מאליו, ויש כל כך הרבה בני מחזור שלי שלא שרדו במקצוע האכזרי הזה. אני עומדת על במות משנת 1975, ולמעט שלוש שנים של הפסקה בגלל משברים אישיים שהשפיעו עלי, אני לא מפסיקה לעבוד. גם אחרי הנפילה הרמתי את עצמי מהשערות של הראש והלכתי לעבוד בלי יותר מדי מחשבות של כסף ופרנסה. הבנתי שאני חייבת לעלות בחזרה על הסוס ועשיתי את 'השיר שלנו', ששם שיחקנו יחד. השאר היסטוריה. זאת היתה הצלחה".

אפרופו הצלחות, מה הכישלון הכי גדול של חייך?

"התא המשפחתי שלא הצלחתי להחזיק יציב וחזק למרות שאני אדם מאוד משפחתי. פה נכשלתי. היו שנים שהקריירה שלי באה לפני הכל ושילמתי על כך מחיר כבד. מגיל צעיר אני אישה עצמאית, חזקה ומפרנסת, ועם כל הכבוד לשוויון ולסדרי העולם החדש יש לא מעט גברים שמתקשים להתמודד עם נשים חזקות. באיזשהו מקום הגבר עדיין מצפה שהאישה שלו תהיה טיפה נזקקת וחלשה, ואני ממש לא כזאת. אני חריפה וחדת לשון. זה מפחיד הרבה מאוד גברים למרות שאני אחלה בת זוג. שילמתי על כל זה מחיר כבד מאוד, וכמה שאני מוכשרת בעולם המקצועי, ככה אני פחות מוכשרת בחיים הזוגיים שלי".

במופע את צוחקת ואומרת שאת כבר שנים חיה בנפרד וש"זה מורכב למצוא תחת משנות ה־50 ולהכניס אותו הביתה. זה לא מתאים לך לריהוט". זוגיות מעניינת אותך?

"כן. אני גם עובדת על זה עם הפסיכולוגית שלי. אני מזמנת את האהבה".

מה זה מזמנת? בשביל למצוא אהבה צריך להשקיע בה כמו בקריירה. את עובדת בזה?

"מה זה לעבוד בזה? לשבת באינטרנט בכל האתרים האלה? לא יודעת. מביך אותי. פתאום חנה לסלאו תהיה שם?"

חנה לסלאו היא גם בן אדם, לא?

"רגע, אתה חושב שאני יכולה למצוא אהבה באינטרנט?"

אני מכיר הרבה סיפורי הצלחה משם.

"באמת? אתה באמת חושב ככה? מה, ואני אשים תמונה של עצמי? אוי, זה מביך אותי. יש לי חברה בגילי שמסתובבת באתרים האלה. אני צריכה לשאול אותה. לא יודעת. טוב, אולי אתה צודק. אחרי הכל, זה לא שאני יוצאת היום לפאבים ויכולה להכיר שם גברים. המעגל שלי מאוד מצומצם. חוץ מזה, אומרים שהעולם עבר לאינטרנט אז אולי גם אני צריכה לעבור לשם. יש בדיחה על ילד אחד שבא לאבא שלו ושואל אותו 'אבא, יש אלוהים?' והאבא אומר לו 'גוגל־הים'. אז אולי קופידון נמצא שם? האמת היא שלאחרונה התחלתי להעלות דברים לפייסבוק שלי כי הבנתי שאנשים רוצים לגעת ולהתקרב. זה אפילו נחמד. אבל לא יודעת, כרטיס באתר היכרויות?"

מתי היית בפעם האחרונה בדייט?

"תן לי לחשב... 15 שנה שלא הייתי בדייט עם גבר. מאז שהתגרשתי. האמת היא שכבר שכחתי איך עושים את זה", פתאום היא קופצת מהכיסא במטבח, "וואו, אני שומעת את עצמי ולא מאמינה! 15 שנה. זה נשמע כמו היסטוריה. זה מפחיד. אף פעם לא עצרתי לחשוב על זה. פתחת לי את הראש. הבן שלי, בן, אמר לי פעם שאני בן אדם די שלם ואולי בגלל זה לא חסר לי. יש לי חיים מלאים ועמוסים".

בני האדם שואפים למצוא את איש סודם. מי איש סודך?

"אוצ'ו הכלב שלי. אני מדברת והוא לא עונה. כמו עם גבר. לפעמים יש לזה גם יתרון כי אחרי הצגה אני רק רוצה להירגע ולא תמיד רוצה לדבר. מצד אחר, אני יודעת כמה לאהוב זה דבר נהדר. אני מודה שכבר שכחתי מה זאת אהבה. אני צריכה להיזכר. אתה יודע מה, אולי זה לא סתם שנשלחת לראיין אותי. אני פתאום מבינה כמה שאני סוחבת איתי את הטראומה מהגירושים האחרונים שלי. הרי אני אדם כל כך ג'וסי ומלא חיים, ומצד אחר נמצאת בשממה זוגית. זאת פעם ראשונה שאני קולטת שלא הייתי בדייט כל כך הרבה שנים. זה מטורף! מטורף! אני אעשה מעשה, זהו. רגע, ויש שם באינטרנט גברים שווים?"

יש ויש. עם הזמן תלמדי לסנן אותם.

"אתה צודק! זה מזכיר לי שפעם איזה פרסי דתי התפלל לאלוהים כל יום ואמר לו 'אלוהים, תעשה שאני אזכה בלוטו'. יום אחד בא אל אלוהים אחד המלאכים ואמר לו 'תעשה שהוא יזכה בלוטו' ואלוהים אמר לו 'שקודם ימלא טופס'. אני חייבת לפעול. אני אפתח כרטיס היכרויות בקרוב. מצידי שגברים ראויים יפנו אלי בפייסבוק. אתה צודק! אני פנויה, בגיל התבונה ויש לי עוד כמה שנים נהדרות לפניי. מצידי גם לא חייבים את כל החבילה של לגור יחד, אבל זה יכול להיות נחמד לנסוע יחד, לטייל וליהנות זה מזה. רגע, יש לך עוד שאלות? פתחת לי את הראש".

מה הכישלון המקצועי הכי גדול שלך?

"למה לדבר על טרגדיות? היה פה כיף עד לפני רגע. כישלונות? או־אה. היו הרבה וטוב שהיו. לפני הפריצה שלי ב'ברנשים וחלומות' עשיתי מיני פלופ עם עדנה פלידל ז"ל ואברהם מור ז"ל. פשה ז"ל הפיק וזה היה פלופ מפואר. היה גם את 'אירמה לה דוס' שהיה כישלון מסחרי. היו דברים שעשיתי עם יוסי בנאי ז"ל ועם פולי ז"ל שלא תמיד עבדו".

כמה ז"ל בפיסקה אחת.

"כן, הרבה אנשים יקרים לליבי מתו".

את מהרהרת במוות?

"לא, למה לי? אני כמעט בת 60 ויש לי, אם הכל יהיה בסדר, עוד שליש חיים לפניי. אני לא מפחדת מהמוות. נולדתי לאמא שאיבדה 11 אחים ואחיות באושוויץ ולאבא שאיבד עשרה אחים באושוויץ, ואני קרויה על שם אחות של אבא שלי שקראו לה חנה לסלאו. המוות תמיד ריחף מעלי ומצדדיי אבל אף פעם לא הפחיד אותי, להפך. הבנתי שהחיים הם זמניים, שצריכים לתפוס אותם בביצים ולמצות אותם עד תום".

ומה עם ההזדקנות ובגידת הגוף, זה מטריד אותך? את מרבה לדבר על המשקל שלך.

"אני לא אכלנית גדולה אבל אתה יודע ממה הכי שמנתי? מהשנים הקשות שהיו לי. מהגירושים ומהנפילה המקצועית. לפעמים ברגעים קשים אנחנו מתבלבלים בין רגשות לאוכל ואני עטפתי את עצמי באותה התקופה בכמה שכבות שנדבקו אלי במשך שנים. בזה ששמתי על עצמי שריון של משקל גם הרחקתי את עצמי מהעבודה על הבמה. כאילו תליתי שלט 'לא פנויה להובלה מקצועית או אישית'. ובאמת לא הייתי פנויה רגשית לעבוד ולהצחיק בזמן שהלב שלי בכה. הקהל כעס עלי שהשבחתי את הנכס ולא הודעתי לו. עשיתי תמ"א על הגוף שלי. צחקתי על עצמי, הפכתי את זה לחומר בידורי עד שאודטה אמרה לי פעם: 'עשית מההשמנה שלך משתנה ציבורית. את מדברת על זה כל הזמן, וכל אחד מרשה לעצמו להשתין עלייך ולהעיר לך. תפסיקי לדבר על זה'. אז קצת נרגעתי".

למרות שבמופע את אומרת שיש לך רגליים וחזה של דוגמנית ובטן של נהג משאית. אם זה מטריד אותך תעשי ניתוח פלסטי?

"לא, לא. אבא של אביב גלעדי, הבעל הראשון שלי, היה אחד המנתחים הפלסטיים הכי נחשבים. הוא הציע לי לעשות מה שאני רק רוצה. רציתי לעשות ניתוח באף, אבל הוא אמר לי שאני איראה חזירית ושעדיף לי להגדיל את הסנטר. עשיתי ניתוח בסנטר ואחרי שבועיים הוצאתי את מה שהוכנס. יש בפנים שלי משהו קומי ופתאום הייתי מישהי אחרת. יש לי מזל שירשתי גנים טובים מאמא שלי", היא מורידה מהמקרר תמונה ישנה שלה עם אמה ומראה לי, "תראה, אישה בת 80 כמעט בלי קמטים. הציעו לי לא פעם לעשות כל מיני ניתוחים, כולל שאיבת בטן, אבל פחדתי מזה כי זה פולשני וקורע רקמות והבנתי שבסופו של דבר זה הכל עניין של שליטה. אז היום אני אוכלת הרבה פחות מבעבר, עושה פעמיים בשבוע הליכות עד ליפו ובחזרה וירדתי במשקל. אמא שלי, שהיתה אישה חכמה, אמרה לי לפני מותה: 'בבקשה, תרדי במשקל. את אישה כל כך חזקה וזה לא הולם אותך. הרי רוב החולשות הנסתרות של בני האדם הן נסתרות, ולך כבר בפגישה הראשונה יש חולשה שמייד נראית לעין'. מאז שהפסקתי לעשות דיאטה התחלתי לרדת במשקל. אני פשוט פחות מתעסקת בזה.

"אף פעם לא הרגשתי יפה או חתיכה כך שההתבגרות לא מפחידה אותי. בתחילת הדרך הופעתי באיזו הצגה והבמאי אמר: 'אני צריכה חתיכה שתעבור בסצנה הזאת. חנה, תחצי את הבמה'. הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה הוא מדבר. מעולם לא מכרתי את החיצוניות שלי אלא את הכישרון הקומי שלי, וזה לשמחתי לא הלך לשום מקום. אני מקבלת בהכנעה את בגידת הגוף ובכל בוקר אני מרגישה שאני עושה קאמבק לחיים מחדש. כשאתה מתבגר וכואב לך, משמע אתה קיים. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי עוצרת אמהות ומסתכלת להן בעגלות. זה לא שאני רוצה לעשות ילדים, אלא שאני כנראה כבר בשלה לנכדים".

מה התובנה הכי משמעותית של חייך?

"שלא קל לחיות איתי. אנחנו השחקנים חיים בתחושה תמידית שהשמש זורחת לנו מהתחת וששם היא גם שוקעת. איך אני אומרת במופע? 'עד היום אני בטוחה ש"גבעת חלפון אינה עונה" זה סרט על בחורה שעף לה האוהל'. רק לאחרונה הבנתי שצריך לתת המון מקום לבן אדם כמוני ושזה מאיים על לא מעט אנשים. אני אדם מאוד נדיב ואוהב אבל לפעמים אני יכולה להיות מרוכזת בעצמי, למרות שאני הרבה פחות כזאת ביחס לעבר. הפעם הראשונה שהבנתי שאני אחרת היתה בגיל ההתבגרות של הבנים שלי. בוקר אחד הערתי את הבנים עם כל הטמפרמנט שלי ואחד הבנים אמר לי 'אמא, תירגעי! אני לא בקצב שלך ולא מעוניין להיות בקצב שלך. יש לי את הקצב שלי ואני אקום בקצב שלי'. זה היה וואו גדול בשבילי כי עד אותו הרגע חשבתי שכולנו אותו הדבר ושכולם מתנהגים כמוני. הוא גם אמר לי: 'הקצב שלי הוא נורמלי ואת היא זאת שחיה בקצב לא נורמלי, אני פשוט התרגלתי אלייך'. אני חושבת שהתובנה הזאת חילחלה אלי מאוד בשנים האחרונות, והיום אני אדם הרבה יותר קשוב לקצב של אחרים".

מה הטעות הכי גדולה של חייך?

"הבעל השני שלי. אומרים שהאהבה מעוורת והייתי לגמרי עיוורת. לא ראיתי מה היה מסביבי, אבל זה משהו ששמתי מאחוריי ואני לא רוצה לפתוח אותו יותר. לא רוצה לתת לזה מקום".

על מה את מתחרטת?

"אני לא מתחרטת על כלום. גם לא על השנים עם בני בלוך. זאת דרך שהייתי צריכה לעשות ולמרות שנפגעתי ממנו לא נותרתי פיסחת ולא הפכתי ל'מרמורית'. למדתי להיות פחות תמימה ויותר לדאוג לעצמי. זה הפך אותי ליותר חזקה, אולי גם טיפה ליותר אטומה".

רק טיפה אטומה? 15 שנים לא היית בדייט, זוכרת?

"אני עדיין לא מאמינה שזה המספר של השנים שעברו. זה מחדל חמור אבל זה יטופל בקרוב. אמרנו שאפשר לשים תמונה של פרחים או שמש במקום תמונה שלי באתר היכרויות, כן?"

כן. ממי את רוצה לבקש סליחה?

"הממ... אין לי ממי. כלומר ממי שנפגע ממני בשגגה. יש לי פה מהיר ולשון חדה ולפעמים אני פוגעת בלי לשים לב. בגלל זה בלילה כשאני קוראת את קריאת שמע אני גם מבקשת סליחה".

את קוראת קריאת שמע?

"וגם 'מודה אני' בבוקר וגם את 'אשר יצר' כשאני יוצאת מהשירותים. בגילי זה לא מובן מאליו שכל החורים מתפקדים. ואגב, זה לא מתוך דתיות כי האלוהים שלי לא חובש כיפה, אלא כי זה פשוט לא מובן מאליו שאני מתפקדת ושנשמתי חזרה אלי בבוקר. הרי אומרים שהנשמה שלנו מטיילת בלילה. בלילה אני מבקשת סליחה ומחילה ממי שפגעתי בו. זה מזכיר לי שלפני כמה שנים התקשרתי לדניאל לפין (יוצר "החיים זה לא הכל"; י"א) והוא אמר לי: 'חנה לסלאו, אני לא רוצה לדבר איתך. אני שונא אותך ולא רוצה לשמוע ממך'. 'אותי? שונא? מה עשיתי?' שאלתי ואז הוא סיפר לי שלפני עשרות שנים, בתחילת הדרך, הוא הגיע אלי עם איזה טקסט שכתב ואני אמרתי לו: 'מה זה השלשול שהיה לך בראש?' התכוונתי בדרכי שלי להגיד לו משהו על הזרם של הדברים שיש לו בראש ויצא שהעלבתי וגרמתי לו לטראומה. אז שוב סליחה, לפין. אפילו בצילומים שהיו פה בבית עם הצוות של העיתון מישהי שאלה אותי 'מה אנחנו שומעים ברקע?' ואני אמרתי 'זאת בילי הולידיי. את לא יודעת? זה הרי בייסיק. מה יש לך בראש, המכתש הגדול?' זאת אני. שולפת. לא תמיד מבינים אותי. בסוף היום גם התנצלתי".

הפה שלך גם מדבר שנים על סקס. שילמת על זה מחיר?

"ברור! בשנות ה־90 היו מקרים שהורדתי קטעים מהמופע כי הקהל לא היה בשל לזה. היו ועדי עובדים שלא הזמינו אותי, אלא אם כן חתמתי בחוזה שלא אדבר גסויות".

אני מניח שזה גם יכול להרתיע גברים.

"היו גם מקרים כאלה, למרות שזה הרי כל כך צבוע. למה גבר יכול לנבל את הפה וזה יהיה מצחיק ואישה, לעומתו, תיתפס וולגרית? אני אמן, ומבחינתי אין עניין של בדיחה גסה או לא גסה אלא בדיחה מצחיקה או לא מצחיקה. אני יכולה להרגיע את כולם שבמופע החדש אין בדיחות על סקס. כלומר, כמעט אין. אני אפילו ממנה מישהו מהקהל שישגיח עלי למרות שלפעמים בורח לי. זאת אני".

נשמע שפיתחת מודעות עצמית בשנים האחרונות.

"ותודה לפסיכולוגית שלי שהביאה אותי עד הלום".

אז אחרי מופע חדש, הפרויקט הבא הוא בעל?

"חבר לחיים. כן, למה לא? אני בשלה. זה אפילו מרגש אותי לחשוב על זה. בקרוב אפתח לי כרטיס היכרויות עם תמונה של פרחים. זה יהיה סימן ההיכר שלי באינטרנט. מי יודע, אולי בסוף גם תגיע אהבה".

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו