אפשר לנסות ולחפש היגיון בעזיבה של לואיס סוארס את ברצלונה, אבל החיפוש הזה לא יוליד מסקנות חותכות. כן, יש את הגיל ואת המשקל ואת הפציעות, אבל החלוץ האורוגוואי הוא קודם כל אורוגוואי. כלומר, תעודת הזהות תמיד תנצח את מצבו הגופני.
גם כאשר הוא סוחב שני קילו יותר וגם כאשר הברך מתאוששת מניתוח, סוארס אף פעם לא מרפה ולא בורח מאחריות. זה בדם שלו.
אשתקד, למשל, במה שהיתה "עונה חלשה", האורוגוואי כבש 21 שערים ב־5,670 דקות, ממוצע של שער כל 122 דקות.
מעבר לזה שהוא עדיין אחד החלוצים הטובים בעולם ולבטח הטוב ביותר עבור חברו הקרוב לאו מסי, מדובר בכובש השלישי בטיבו בתולדות המועדון (198 שערים) ואחד השחקנים הגדולים שלבשו את חולצת הקבוצה.
העזיבה שלו את בארסה אחרי שש שנים ו־13 תארים מלמדת הרבה יותר על האנשים שעומדים בראש המועדון ששחרר אותו, ופחות עליו. למעשה, את השיעור על אהבתו של סוארס לסגנית אלופת ספרד אפשר היה ללמוד אמש במסיבת העיתונאים שבה נפרד. למרות הניסיונות הרבים של העיתונאים המקומיים, האורוגוואי לא הוציא מילה אחת רעה על הנשיא ג'וספ מריה ברתומיאו, על המאמן החדש רונלד קומאן או על היחס שלו זכה בימים האחרונים. הוא בעיקר דיבר ברגש ודמעות, והדמעות האלה - שהחלו לזלוג כבר שלשום כשעזב את מתחם האימונים בפעם האחרונה - מספרות על שחקן שהבין שהחלום הגדול שלו הגיע לסיומו.
"זה קשה לי", פתח סוארס הנרגש את דבריו, "אבל אני נשאר עם כל הדברים היפים שעברתי כאן. עם זה שהבנים שלי ראו אותי מניף גביעים וכובש שערים, ועם זה שהם ראו אותי משחק לצד הכדורגלן הטוב בהיסטוריה".
סוארס אמנם החל את הקשר המקצועי שלו עם בארסה רק ב־2014, אבל הקשר הרגשי נולד הרבה לפני כן. כבר כשהיה בן 16 הגיע לעיר לבקר את בת זוגו והיום אשתו סופיה באלבי, שברחה מהמשבר הכלכלי באורוגוואי ונחתה בברצלונה. כשהיה שם ועבר ליד הקאמפ נואו תמיד נהג לומר: "החלום שלי הוא לשחק כאן". את החלום הזה הוא הגשים בגדול, אבל עכשיו הגיע הזמן לחלום חדש.
החיבור הטבעי
בחלום החדש הזה, סוארס מגיע למקום שמקבל אותו בזרועות פתוחות. מועדון שלא חושש מחלוצים עם אש בעיניים ועשן באוזניים, מקום שמודע ליכולות של השחקן ולציפיות שצריכות להיות ממנו. דייגו סימאונה, שחיבתו לשחקנים האורוגוואים התחילה אצל דייגו גודין ועברה דרך סבוז'ה רודריגס וחוסה מאריה חימנס, נראה בדיוק כמו האדם שסוארס בן ה־33 צריך לידו בשלב זה של הקריירה. הרי רק המחשבה על השילוב בין השניים מטריפה את החושים.
סימאונה וסוארס מחזיקים באותה גישה לא מתפשרת למשחק, שניהם מוכנים לעשות הכל למען הניצחון, ושניהם יודעים לשלב את השיגעון שלהם עם אינטליגנציית משחק.
"אני מוכן להמשיך להתמודד בליגה הספרדית ויש לי הרבה מאוד חשק ומוטיבציה", אמר אמש סוארס, וזה בדיוק מה שהקולצ'ונרוס והמאמן הארגנטינאי רוצים לשמוע. עם הגישה הזאת של האורוגוואי, הנוכחות של סימאונה והמשטר הקפדני של מאמן הכושר, "הפרופסור" אורטגה, ישנה תחושה שאתלטיקו עוד עשויה להיות הדבר הכי טוב שקרה לסוארס. באותה מידה, סוארס עוד עשוי להיות הדבר הכי טוב שקרה לה.
.jpg)
המעבר הזה מזכיר במשהו את זה של דויד וייה ב־2013. אז, החלוץ הספרדי בן ה־32 עזב את בארסה לטובת אתלטיקו, ועם 13 שערי ליגה עזר לה לזכות באליפות האחרונה שלה נכון להיום. 13 שערים הם אולי תרומה צנועה במונחים של לואיס סוארס, אבל לא במונחים של אתלטיקו הנוכחית. בעונה שעברה כבשה הקבוצה של סימאונה 51 שערים ב־38 משחקים, שיא שלילי, והתקווה היא שהחלוץ האורוגוואי יצליח להיות איש המטרה שהיא לא מצליחה למצוא כבר שנים. מלבד אנטואן גריזמן, שכלל לא הגיע כמספר 9 קלאסי, אתלטיקו לא פגעה בחלוץ מאז דייגו קוסטה בעונת האליפות ההיא.
הרבה כסף נשפך מאז על שחקנים כמו ג'קסון מרטינס, קווין גמיירו, לוסיאנו וייטו, ניקולה קאליניץ' ואלברו מוראטה, ואולי יהיה זה סוארס, שהגיע תמורת שישה מיליון יורו בבונוסים בלבד, שיצליח לספק עבור אתלטי את השערים שהיא כל כך צריכה.
אין לדעת עדיין מה יהיה עתידו של דייגו קוסטה - למרות שהוא וסוארס יחד בחוד יכולים להיות ציוות מעניין ומפחיד במיוחד עבור בלמי ספרד - אבל האורוגוואי מגיע לוונדה מטרופילטנו כדי לשחק ולנצח. ברור לכולם שזה לא יהיה הסוארס של ליברפול או של תחילת הדרך בברצלונה, אבל כן ברור שזה יהיה סוארס האורוגוואי של כל הקריירה. והאמת, נדמה שהסוארס הזה לא יכול היה להגיע למקום אחר מאשר אתלטיקו מדריד. משהו בחיבור הזה מרגיש נכון, טבעי, כאילו נועד להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
