"הציבור לא מגלה אחריות, איחרנו את הרכבת"

פרופ' שרון ענב, מנהלת המחלקה לטיפול נמרץ כירורגי בביה"ח שערי צדק, עובדת מאז פרצה מגיפת הקורונה בעומס בלתי רגיל. אתמול (שני) היא פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה, שהוא בבחינת זעקה לכלל הציבור להבין את חומרת המצב ולקבל אחריות במאבק בקורונה.

"יש אשמה גדולה מאוד בציבור", היא אומרת בראיון ל"ישראל היום", "חתונות במגזר הערבי, בתי כנסת, הפגנות ומפגשים משפחתיים. על הגג מול אמא שלי ישבו 20-15 איש, ואף אחד לא שם מסיכה. אין שום אחריות כלפי הזולת. כולם מתנהגים כך. למה אנשים היו צריכים להידבק בגלל חוסר אחריות של הציבור? איפה העם הנבחר? זה חוסר אחריות קולקטיבי. איזה חינוך נתנו לילדים? אנשים לא שמים מסיכות או שמים עם האף בחוץ. נכשלנו בהתחשבות זה בזה ובחינוך. אני בקשר עם קולגות מחו"ל, והם מזועזעים ממה שקורה פה".

מה דעתך על כך שאלפי אנשים השתתפו בצאת החג בהפגנה בירושלים בלי שמירת מרחק?

"אין מחיר לדמוקרטיה, אבל יש הרבה דרכים לעשות הפגנה. תהיו יצירתיים, תעמדו במרחק של שני מטרים אחד מהשני, כך במרחק של כמה קילומטרים. לא צריך לצרוח. אפשר לעשות הפגנה עם הרבה נוכחות בלי כל המגע הזה".

פרופ' ענב מותחת ביקורת נוקבת גם על התקשורת ועל בחירת המרואיינים בנושא הקורונה. "התקשורת עדיין מחפשת את הסנסציות ואת המהומות, ואין הבנה שזו מלחמה. צריך לעשות שיעורי בית ולראות את מי מראיינים. לא כל מי שרוצה להתבטא צריך לקבל במה. טיפול נמרץ, פנימית ומיון הם אלה שמטפלים בחולי קורונה, ולא רואים אותם בתקשורת, חוץ מפרופ' גליה רהב, שהיא מדהימה. צריך לשמוע את מי שיודע להתנהל בזמן אסון. צריך לקחת מומחים לאפידמיולוגיה, שבונים מודל עם נתונים בקפדנות ולהגיע למסקנות".

"שיקשיבו לשטח"

לשיטת פרופ' ענב, גם דרך קבלת ההחלטות לוקה בחסר. "אני לא יודעת מי מייעץ למקבלי ההחלטות. אני רואה בעייתיות בתזמונים ובסוג ההודעות ובהתנהלות לא רגועה עם חוסר עקביות. אני לא מבינה איך קיבלו את ההחלטה לפתוח אחרי הסגר הראשון. מי חשב שלא יהיה גל שני? הקורונה כאן כדי להישאר. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה. קובעי המדיניות צריכים לקבל מידע אמיתי מהשטח".

לצד הדברים הנחרצים האלה, פרופ' ענב מתארת תמונת מצב עגומה ביותר מהמחלקה בבית החולים שערי צדק. "אין לנו מיטות. אם לא יתעשתו בדרג המקצועי והמדיני ויתחילו לתת חינוך לציבור, בשלב כלשהו נתחיל לפרוס מזרנים על הרצפה. העבודה כפולה, אבל הצוות נשאר אותו דבר. המחלקה שלנו מלאה. עד שנראה את אפקט הסגר ייקח שבועיים־שלושה, ואני בכלל לא בטוחה שמתקיים סגר. במובן מסוים אני מרגישה שאיחרנו את הרכבת".