המאבק בהגבלות הצליח, בנגיף - הרבה פחות

ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו מהירות הקול משיגה את מהירות האור, כמאמר הבדיחה. עוד לא ראינו את האורברמזור של גמזומתחלף וכבר אנחנו מצפצפים עליו.

תוכנית הרמזור נאלצת להחליף צבעים במהירות, כל אימת שהשריםנדרשים להחלטות קשות. דבר אחד בטוח: מה שאושר אתמול, יבוטל או יצומצם היום. ערב פתיחת שנת הלימודים נקבע שהיא לא תיפתח בערים האדומות, ובכ"ט באלול יחליטו - יש לקוות -איך נחגוג את ראש השנה. הכל בזגזוג שדורס את מה שנשאר מאמון הציבור.

בישיבות השרים ובכנסת מתחרים נבחרי הציבור מי יצליח לצמצם יותר הגבלות ו"למנוע עוול" למגזר שלו. בדיונים בקבינט רבים עד חורמה איזה דירוג יקבלו כל יישוב ושכונה, ומתפלפלים אילו מגבלות יוטלו על עסקים או תפילות. בזמן הזה, הנגיף צוחק לנו בפרצוף וממשיך לעבוד: מדי יום בשבוע החולף נדבקו בישראל 2,272 איש בממוצע ובחודש מתו יותר מ־430.

ישראל אוחזת בשני שיאים מפוקפקים. מצד אחד הפכנו למדינה עם הכי הרבה נדבקים למיליון איש. מצד שני, לפי המדד של אונ' אוקספורד, ישראל היא המדינה שפועלת עם הכי מעט הגבלות. למרות שחצינו את כל הקווים האדומים שהממשלה שלנו עצמה הגדירה, המשק בישראל פתוח כמעט לגמרי.

ישראל זוכה לציון של 35 במדד ההגבלות, כאשר ציון 100 משמעותו סגר מוחלט. הציון של ארה"ב הוא 70, בבריטניה ההגבלות זכו לציון 65. בגרמניה 60 ואפילו ה"מודל השבדי" המפורסם לפתיחת המשק - יותר מוגבל מאשר בישראל וקיבל ציון 38.

בישראל מתנהל מאבק יצרי בקורונה. אך במקום שהוא יתמקד במניעת תחלואה ותמותה, המאבק הפך להיות מלחמת חורמה בהגבלות. המודל הישראלי הוא לא לצאת פראיירים. כל אחד רוצה הגבלות הוגנות ו"הגיוניות" - איש־איש לפי ההיגיון הפרטי, הפוליטי או המגזרי שלו.

במאבק הזה נדרסים ונשכחים עקרונות כמו סולידריות, שמירה על חיי אדם ושמירה על חולים בסיכון או קשישים וגם שמירה על אמון הציבור. במאבק הזה גם לא נשמע קולם של המומחים בבריאות הציבור ובמחלות זיהומיות, שמובא באמצעות פרופ' גמזו. נקווה שכאשר מערכת הבריאות תרים דגל אדום - ובמציאות שבה לא מחליטים ולא מבצעים זה יקרה בשבועות הקרובים - הקריאה לא תיתקל במשא ומתן על גילי המתים, ושיהיה ליד ההגה מי שיקשיב ויבלום בזמן.