ההסכם עם איחוד האמירויות חיזק את מעמד ישראל בציר הנגד לארדואן

לא במפתיע, ההתייחסויות (בישראל ובעולם) להודעתם הדרמטית של הנשיא דונלד טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויורש העצר (למעשה, שליט) איחוד האמירויות מחמד בן זאיד התמקדו בהיבטים הנוגעים לשאלה הפלשתינית ודחייתה של החלת הריבונות; בעמידה המשותפת מול האיום האיראני; ואף בהשלכות הפוליטיות בישראל ובארה"ב. כל אלה הם אכן מרכיבים משמעותיים וחשובים במהלכים החשאיים שהובילו לפריצת הדרך.

בה בעת, נדחקה הצידה שאלה חשובה, הזורה אור נוסף ומשמעותי על עיתוי ההודעה – ועל עומק השותפות האסטרטגית בין ישראל למדינת איחוד האמירויות, בעיצומו של משבר מן המעלה הראשונה המתחולל כעת במזרח הים התיכון.

הציבור בישראל לא הרבה לתת את דעתו בחודשים האחרונים על המתרחש במלחמת האזרחים בלוב, שהפכה לזירת מערכה באמצעות שליח בין תורכיה, המסתייעת בתמיכתה של קטאר, לבין מצרים – הנתמכת באופן עקבי ונרחב על ידי איחוד האמירויות (כזכור, בין קטר לבין סעודיה והאמירויות יש קרע עמוק וממושך, הנובע בין היתר מעמדתה האוהדת של קטר כלפי תנועת האחים המוסלמים).

אבל בשבוע שעבר, הפך המאבק שם לרלוונטי עבור ישראל ועתידה. שרי החוץ של מצרים ויוון – סאמח שוכרי וניקוס דנדיאס – חתמו בקהיר על הסכם המסמן את תוואי הגבול בין אזורי המים הכלכליים (EEZ) של שתי המדינות.

הסכם זה מציב את שתיהן בעימות חזיתי מול המפה שסימנונשיא טורקיה ארדואןוממשלתו של פאיז סראג', השולטת בבירה טריפולי ובצפון מערב לוב: לפי מפה זו, יש לטורקיה גבול EEZ (אזור כלכלי בלעדי – ע.ל) עם לוב, ולכן לא יכול להיות ליוון גבול עם מצרים.

ברמה העקרונית, הוויכוח נוגע למעמדם של איים, כמו כרתים. באופן מעשי, מטרתה של טורקיה היא לחסום את דרכן של קפריסין, מצרים, וישראל לשווקי אירופה.

עוד בנושא

"הכאסח" עם איראן שהוביל את איחוד האמירויות להסכם ההיסטורי עם ישראל | פרשנות

באיחוד האירופי מקווים שהסיפוח "ייגנז"

איראן על ההסכם ההיסטורי: "טמטום אסטרטגי מאבו דאבי ועד לתל אביב"

איחוד האמירויות - ארץ של ניגודים והזדמנויות | תעודת זהות

תיעוד: דורכים על כרזה עם תמונת מנהיג האמירויות באל אקצא

בתגובה נזעמת להסכם המצרי-יווני, שיגר ארדואן ספינת מחקר סייסמי – בליווי חמוש של הצי הטורקי – לפעול במים הכלכליים של יוון (כפי שהם מסומנים על פי הדין הבינלאומי), אך טורקיה טוענת שהם שלה. על מזרח הים התיכון מרחפת איפוא סכנה של התלקחות צבאית.

לכל זה יש קשר ישיר לפריצת הדרך. מדינת האמירויות רואה במשטרו של ארדואןגורם מסוכן, הפועל לקדם את השתלטות האחים המוסלמים על מדינות באזור, ובכללו מצרים. לכן, תמכה בפועל (וכך עשתה גם סעודיה) במהלכים לסילוקו מן השלטון של מחמד מורסי במצרים בקיץ 2013.

טורקיה, מצידה, הוקיעה את "משטר ההפיכה" ו-"חמיסת השלטון" בידי עבד אל-פתאח אל-סיסי. מאותה סיבה גם נרתמה לסייע למצרים לתמוך בכוחותיו של "הפילדמרשל" ח'ליפה חפתר במערב לוב ובניסיונו לכבוש את טריפולי – ניסיון שנבלם כאשר טורקיה התערבה צבאית לטובתה של ממשלת סראג'.

כעת, עם חתימת ההסכם המצרי-יווני, התייצב שר החוץ של האמירויות, אנואר גרגאש, באופן חד משמעי לצד העמדה המצרית, ואף הגדיר את החתימה כ-"ניצחון" בעל משמעויות היסטוריות.

השבוע, אמנם בלשון דרמטית פחות, התייצבה גם ממשלת ישראל לימין ההסכם. מי שמבקש להבין מדוע דווקא עכשיו "פרץ השלום" בין ישראל לאמירויות, ראוי שיבחן גם היבט זה, לצד שאלת החלת הריבונות ורמת האיום הגוברת מצד איראן.

הכותב משמש סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS), שימש כסגן ראש המועצה לבטחון לאומי ובכיר באמ"ן