לכתוב על גבי הרעש

יוסי וקסמן כותב באגרסיביות ראוותנית, שיוצאת מתוך החומרים הגסים של המציאות ושל השפה, בלי לסנן או לזייף אותם לכבוד הספרות. הגיבור התאוותני שלו, בן 52, שמגדיר את עצמו כ"דו־מיני והומופוב", משפריץ קללות וסטריאוטיפים. למאהב ההומו שלו הוא קורא "ההומו" או "האוחצ'", ולאבא המזרחי שלו - שבעצמו קורא לבנו "קוף" - הוא קורא "ג'וק שחור מגעיל" ולועג לצרפתית המרוקאית שלו. 

הכתיבה ה"נגועה", הלא־תקינה־פוליטית, היא מכוונת: במונולוג הפתיחה שלו מצהיר הגיבור כמה הוא שונא את המאה ה־21, המאה של התקינות הפוליטית, שמנסָה לארגן את הלשון ואת הדימויים במנותק מהמציאות ומטבעם של בני האדם. "בינינו, כולנו גזענים ושוביניסטים והומופובים. זה הרי חלק מהתרבות, מהדת, מהחיים. זה הרי חלק מלהיות אנושי. כולנו חרמנים ומפסידנים ומתגעגעים למישהי או למישהו שאולי לא היו באמת".

אלא שהמאבק בתקינות הפוליטית הוא לא המוקד כאן. עם כל הדווקאיות שלה, הכתיבה של וקסמן לא מחפשת להרגיז. בסופו של דבר מתעצב ברומן סיפור אהבה מלא סנטימנטליות ורוך, כשהגיבור הווירילי והמחוספס, דויד בוקובזה, מתרפק על רומן שהיה לו כנער בפריז של שנות ה־80 עם אישה מבוגרת ממנו בשם ורוניק. 

בהווה של הרומן, יותר מ־30 שנה מאוחר יותר, כשהוא כבר גרוש עם ילד קטן ושני מאהבים (גבר ואישה), ומעט מובס, חוזר בוקובזה ומספר על הרומן הזה למאהב ההומו שלו בפרטי הפרטים הגרפיים שלו, כאילו הסיפור הזה הוא קפסולה של יצריות אבודה, תמצית החיים המלהיבים שהיו עשויים להתגשם וחמקו ממנו, והם  מגדירים אותו טוב יותר מההווה המאובק שלו. 

גם ברומן הנוסטלגי־סנטימנטלי יש ממד לא תקין פוליטית. דויד בוקובזה, שהיה בנו של הנספח הצבאי הישראלי בצרפת, היה אז בן פחות מ־16, ואהובתו ורוניק, המורה לצרפתית שסידרו לו מטעם השגרירות, היתה בת 27. דויד בוקובזה המבוגר לא עושה עניין מהפרש הגילים - אדרבה, הוא רואה את הרומן עם מורתו כיחסי חניכה שהכינו אותו לחיי התשוקה הבלתי מרוסנים שהוא ניסה לחיות מאז, שלא עוצרים בגבולות המגדר או הגיל. הוא לא רואה בעצמו קורבן, לא מעלה ספקות בדבר פערי ידע וכוח לא הוגנים. מודל הגבריות שהוא מחזיק בו לא מאפשר לו לראות את עצמו אלא כסובייקט מיני יוזם, חושק, בוחר ומבצע, גם כשהרומן מתרחש מתוך יחסים לא מאוזנים בעליל.

הרומן הסוער, המתוק והאבוד עם המורה לצרפתית ורוניק, נפרס כאן בתוך היחסים המתרקמים בהווה בין דויד בוקובזה והמאהב שלו כמו מניפסט של גבריות שמתעקשת על הסטרייטיות שלה ועל המאצ'ואיסטיות שלה לנוכח המציאות שמרמזת אחרת. כבר אז, כנער, מספר דויד למאהב שלו, היתה ורוניק מסיעה אותו לנער בוּלוֹן אל מימוש תאוותיו ההומוסקסואליות בין השיחים. כבר אז, כאילו הוא אומר לו, היתה ההומוסקסואליות הכרחית ועם זאת אגבית, נספחת. היא הסתעפה מתוך ההטרוסקסואליות שלו, ולא ההפך. 

וקסמן שוזר בעדינות את המיתולוגיה הפרטית - המוגזמת והמופלגת - של דויד בוקובזה בתוך הרומן המתהווה, המוכחש, בינו לבין המאהב שלו, ומותיר את החורים בעינם, בלי להצביע עליהם באצבע. בהמשך הספר יתחילו הדברים להתפורר מעצמם.    

וקסמן מעצב באמצעות דויד בוקובזה דמות כוחנית ושברירית, שובת לב ובלתי נסבלת, של גבר שלא מוכן לוותר על שום חלק בעוגה. הוא הומופוב שחושק בגברים, גבר אלפא שסולד מפטריארכיה, פורץ גבולות ותבניות מגדריות שעם זה לא מרשה לעצמו להיות בצד הסביל של הכוח. וקסמן מכנה אותו בחצי חיוך "הגבר הדו־מיני" ולפעמים פשוט "הגבר" - מבליע את הגיחוך שבמודל הגברי המנופח הזה, שלא מוכן לוותר על האשליה שהוא אדון חייו ותשוקותיו ונתלה בכל כוחו במיתולוגיה של כיבושיו המיניים. 

רק בחלק השני של הספר יתגלה, בהדרגה, עד כמה המודל הגברי הזה מופרך, עד כמה הוא פגיע. זה גם החלק הסוחף ביותר בספר, ואחרי התיאורים הסטטיים כמעט (מבחינה עלילתית) של סיפור האהבה הלוהט עם ורוניק בחלק הראשון, החלק הזה מוסיף מתח, מורכבות ואירוניה: הזיכרון המיתולוגי של רומן הנעורים 

יתגלה כמתעתע ומחורר יותר משהיה נדמה, ועם הספקות לגבי מהימנותו תצטייר גם דמותו של דויד בוקובזה בקווים מהוססים ועמומים יותר.  

הדמות הכובשת (תרתי משמע) של "הגבר הדו־מיני" גם אחראית לחולשת הדמויות האחרות בספר, שנותרות בצילה מעט חיוורות וחלקיות, כאילו כולן נגזרות מתוך דמותו של דויד בוקובזה, כתשלילים חלקיים של הגבריות היצרית שלו. המאהב ההומו שלו הוא רדוף טראומות וקורבני, ורוניק אהובתו היא תמימה וקדושה, גרושתו היא אומללה וקנאית, האב הנספח הצבאי - פטריארך אטום, והאם - כנועה ותככנית. 

חלקיות זו לא מוכרחה לגרוע מהכוח של הספר: זהו ספר של דמות אחת, ואין בעיה עקרונית בכך שדמויות המשנה רק מאירות חלקים ממנה או משלימות אותה ולא עומדות בפני עצמן. אלא שכמה מהדמויות, בעיקר הנשיות, נותרות מטושטשות כל כך - מתוך נקודת מבטו - שנדמה כאילו משהו בדמותו של דויד בוקובזה עצמו לא לגמרי הבשיל.   

לקראת סוף הספר מופיעה אנקדוטה קצרה על הצייר גוסטב קוּרבֶּה: מספרים עליו שהיה מצייר על בדים צבועים בשחור כדי שהציור יוציא מהם את האור ואת הדרמה. טכניקת הציור הזאת מהדהדת את הכתיבה של וקסמן. אם קורבה צייר את האור על גבי השחור, אפשר לומר על וקסמן שהוא כותב על גבי הרעש, שהכתיבה שלו מתעצבת מתוכו. יש הגזמה רבה ברטוריקה של דויד בוקובזה ובמודל הגבריות הקיצוני־שברירי שלו, אבל דווקא מתוך ההרעשה הזאת מצליח וקסמן לגלף בסופו של דבר את החומר הרך והמתעתע של הזיכרון, של התשוקה ושל האהבה. 

מרוב תשוקה / יוסי וקסמן; פרדס, 264 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו