פתאום קם אדם ומחליט לגור בטירה

 

"בא לי לנשנש משהו בבגט. אני נכנס למכולת השכונתית. אני שואל את בעל המכולת מאיפה הוא קונה את הנקניקיות.

"'זה של זוגלובק, הנה תראה', עונה המוכר תוך שהוא מנפנף בשקית המקורית. 'זה לא סתם כשר, זה כשר בהשגחת הבד"ץ', הוא מוסיף בגאווה גלויה ומצביע על החותמת המוטבעת על גבי השקית.

"'סבבה, תביא בבקשה שתיים בבגט', אני מבקש בתמימות.

ואז, ללא אזהרה מוקדמת, מתרחש לנגד עיניי הגרוע מכל: בתנועה נון־שלנטית מעביר הישמעאלי החביב באמצעות מלקחיים שתי נקניקיות ממחמם הנקניקיות אל הטוסטר, בו מונח לו טוסט שגבינתו הצהובה מבעבעת בערגה ונוטפת, רחמנא ליצלן, לעבר הבשר הקדוש".

(קטע מהיומן האישי של רונן סושרד)

עוברות כמה דקות עד שנופל לך האסימון, ואתה מבין שיש בחיים דברים שפשוט צריך לקבל אותם כמו שהם. למשל, בחור יהודי ישראלי בן 36, פרוד ואב לשניים, שעובד בעבודה מכובדת ומחליט בוקר בהיר אחד לעזוב את מקום מגוריו במרכז ולעבור לגור עם 24 אלף ערבים מוסלמים. אה, הוא גם מסורתי ("הכיפה בכיס"). במחשבה שנייה, אולי דרושות יותר מכמה דקות עד שהאסימון נופל.

השיחה הראשונה שלנו מתנהלת בהרצליה דווקא. יידרשו עוד כמה ימים עד שסושרד יתפנה להזמין אותנו אליו הביתה, וגם ייצא איתנו לסיבוב בסמטאות של טירה. יראה לנו את סניף הדואר הקטן, את בית התפילה שממנו נושא המואזין את דרשת הבוקר ואת מסעדת "לול" של מוחמד בושארה, שעוד רגע יחבק אותו בחיוך ענק ויציע לו חומוס־פול וגם קפה שחור מריר בספל קטן, על חשבון בעל הבית. סושרד יניח יד על שיערו הקצוץ הבהיר, תוך שהוא ימלמל בינו לבינו ברכה ראשונה של "שהכל נהיה בדברו". אחר כך ייקח אותי לחנויות הירקות והפירות עם הצבעים הכי עזים שראיתי.

"מפה אני לעולם לא קונה, כי הם לא מפרישים מעשר", הוא יגיד, אבל אחרי חנות או שתיים יפלוט בטעות ש"זאת החנות שאני קונה בה ירקות לפעמים", ומייד יחייך כמי שנתפס על חם: "אני יודע, זה נשמע מבלבל, נכון? האמת, שגם אני בעצמי מתבלבל לפעמים".

הכל החל לפני שנה, כשעמד ברמזור בשיכון עלייה בכפר סבא וראה שלט "דירה להשכרה בטירה". מאוחר יותר נכנס לאינטרנט והתחיל לחפש דירות להשכרה. בקטגוריה "מושבים פסטורליים בשרון" הוא מצא גם את יחידת הדיור בת שני החדרים המרווחים, התקרה הגבוהה והחצר הפתוחה המזמינה - בטירה. באיזו קטגוריה יכולים הטיראים לפרסם, אם לא מושבים פסטורליים.

הוא התקשר למי שלימים יהפוך לבעל הבית שלו. "בקשר לדירה בטירה, זה עדיין אקטואלי?" שאל בטון מהוסס.

"כן", ענה הבחור הצעיר מעברו השני של הקו במבטא ערבי כבד.

"אז אפשר לבוא ולראות את הדירה?"

"אין בעיה".

"בטוח שאין בעיה?" שאל רונן, ומייד התחרט על עצם השאלה.

"אם היתה בעיה לא הייתי מפרסם", ענה הקול, כאילו כל הסיטואציה הזאת מובנת מאליה. 

"אני יכול לבוא היום בשש?"

"בסדר, קבענו".

"מה הכתובת?"

"ניפגש בתחנת הדלק בכניסה לטירה, ותיסע אחריי".

"טוב, אז קבענו".

רונן נסע לטירה באותו ערב, והתאהב בדירה.

"חשבתי לעצמי, 1,500 שקלים, כולל הכל. מה רע? עם סכום המזונות הגבוה שאני משלם, זה יכול להיות פתרון טוב. מקום נחמד עם חצר, כך שכשהילדים יבואו, יהיה להם איפה לשחק".

אחרי שבוע עבר לטירה. אחרי שעידכן את העובדת הסוציאלית, המטפלת בהסדרי הראייה עם ילדיו, היא אמרה לו שתעביר בקשה לפקידת הסעד המקומית כדי לאשר את הדירה החדשה ללינה של הילדים. "ציפיתי לאיזו פאטמה, אבל להפתעתי הגיע גבר גדול מימדים ומכובד שענה לשם מוחמד. הוא סקר את הדירה והבטיח לי שיהיה בסדר. אמר לי: 'אתה נראה ונשמע אדם נורמטיבי. אם לא היית עובר לטירה, אז לא היה צורך לערוך את הביקור הזה. אל תדאג, יהיה בסדר. אני רואה שהבית מסודר, יש צעצועים, והבית מתאים לילדים. אני גם אכתוב שהסביבה חיובית. זה מאוד חשוב'".

בשבוע הראשון פרצו לו לרכב. "עיקמו את הפח מכל הכיוונים וניסו להניע את הרכב, כשבדרך השביתו את מערכת ההנעה הממוחשבת. אבל אני ממש לא חושב שזה קשור לעובדה שאני יהודי". מאז, כבר שנה, הכל שקט.

"אף פעם לא הרגשתי פחד אמיתי לחיות כאן. בדרך כלל אני יוצא לעבודה מוקדם וחוזר מאוחר, כך שרק בסופי שבוע אני נמצא בטירה ימים מלאים, ובעיקר כשהילדים מגיעים. בסופו של דבר זאת עיר פליליסטית, כל חודש בערך יש פה רצח, ומהר מאוד מתרגלים לאקשנים בלילה - לאמבולנסים, לסירנות של המשטרה. להתעורר בלילה לקול צרור יריות. לא משהו שיבריח אותי מפה. אני בהחלט מודע לסיכון. תמיד הייתי שומע על זה בחדשות, או קורא בעיתונים, וזה מעניין לראות את הדברים מהצד השני של המתרס. לא מזמן, שני רעולי פנים נכנסו לשיפודייה במרחק 50 מטר מהבית שלי וירו במישהו. זה היה במוצאי שבת, במקום שאני לא מגיע אליו מטעמי כשרות. את כבר לומדת שהקטע ברציחות הוא שקורים שני דברים: או שרוגמים את האמבולנס שמגיע להציל חיים, או שהקרובים מסתערים על חדר המיון בבית חולים מאיר ועושים שם בלאגן. מין דפוס שכזה".

אתה משוגע?

"לא, אבל זה לא חדש בשבילי לשמוע אמירות כאלה, 'אתה משוגע', או 'מה לך ולהם?' לא אכפת לי שיחשבו שאני משוגע, אבל אני לא מוכן שיחשבו שאני שמאלני, או שאני גר פה על רקע אידיאולוגי. תדגישי את זה למען הסר ספק. תסבירי לאנשים שאם אחי לא היה רץ לכנסת בתנועת 'צדק חברתי', שלא עברה את אחוז החסימה, הייתי מצביע לבית היהודי של בנט. כשגרתי שנה בהתנחלות - זה היה על רקע אידיאולוגי".

אמא גילתה במקרה

הוא בא ממשפחה חיפאית שומרת מסורת. "הייתי בגן דתי, אבל אחר כך, חוץ מללמוד תושב"ע מתוגבר בתיכון 'ליאו בק', תיכון חילוני שהיה מחובר לקהילה הרפורמית, ואחריו תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה באוניברסיטת בר־אילן - אין לי שום הגדרה דתית כמו שאנשים אוהבים להגדיר. מצד שני, תמיד היו לי סממנים מסורתיים שלא רציתי לוותר עליהם, כמו קידוש בערב שבת וכשרות, שזה דבר שחשוב לי מאוד. ועוד כמה דברים קטנים, למשל שאת הקניות שלי אני עורך במכולת השכונתית שמול ביתי, שיש אצלם שקיות מזון סגורות ובחותמת הבד"ץ וגם נקניקי זוגלובק כשרים לחלוטין. למרות שהייתי מעדיף שלא לפרנס ישמעאלים".

באפריל 2010 נפרד סושרד מאשתו והלך לגור בהתנחלות אדורה שבהר חברון, שם שימש רכז ביטחון שוטף צה"לי. "זה יישוב מעורב עם אנשים נפלאים, כך שהתאקלמתי במהירות. שונה כל כך ממדינת תל אביב המנוכרת והמנקרת. בכלל, אצלי זה תמיד האנשים שמושכים אותי, הרבה יותר מהנופים, שאגב, היו מהממים שם".

אחרי יותר משנה בהתנחלות ירד סושרד מההר, עבר לגור בתל אביב והחל לעבוד כמנהל לקוחות בחברת אבטחה, שממונה על עשרות עובדים. ואז מצא את הדירה בטירה.

שם אין נוף מהמם.

"נכון, אבל האנשים מדהימים. וכמו באדורה, חיים שם אנשים שיש לגביהם סטריאוטיפים. כאחד שראה את שני סוגי הסטריאוטיפים, אני יכול לומר לך בוודאות שאף אחד מהם לא מוצדק. כשנתקלתי במתנחלים בפעם הראשונה, ואחר כך כשנתקלתי בערבים בפעם הראשונה, היה לי קל מאוד להתחבר אליהם. זה היה די מפתיע לטובה. אולי למי שגר במדינת תל אביב זה יכול להצטייר כשני קצוות, אבל לי זה נראה טבעי. שום קצוות. בכל חברה יש אנשים מכל הרשת הערכית. יש אנשים חיוביים יותר ויש חיוביים פחות". 

איך קיבלה את זה המשפחה?

"אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי, ואת אמא לא רציתי להדאיג. כשהיא גילתה את זה במקרה, אחרי שכבר עברתי, היא ניסתה לשכנע אותי לעבור משם. אבל הייתי נחוש להישאר".

בהתחלה היו כמה תקריות מביכות. למשל, כשהוזמן לארוחת ערב אצל אחד השכנים. "הגעתי עם בקבוק יין אדום, כמו שאני תמיד עושה, אבל מייד אחרי שהמארח הסתכל על הבקבוק, הבנתי שזאת כמעט תקרית דיפלומטית", הוא מספר ופורץ בצחוק. "אבל על הטעות הזאת לא חזרתי. מצד שני, היו דברים שהיה ברור לי שאני לא מוותר עליהם למרות הסביבה, כמו לשים מזוזה על דלת הכניסה. היה ברור לי שאין סיכוי שאני אגור בבית בלי מזוזה. זה אלמנטרי ליהודים. בדיוק כמו להניח תפילין בבוקר..." שוב הוא מחייך כמי שנתפס בקלקלתו. "אוקיי, להניח תפילין מדי פעם. אבל בסופו של דבר, אני יהודי גאה. קידוש בערב שבת זה דבר שאני לא מוותר עליו. אני והילדים שרים את 'אשת חיל' ואת 'לכה דודי' בקול גדול מאוד. ההסכם ביני לבין השכנים שלי הוא שהם לא מעירים לי על השירה, ואני לא מעיר להם שהמואזין שלהם מפריע לי כל בוקר, למרות שזאת בול שעת ההשכמה שלי. מואזין ברבע לחמש בבוקר זה שעון מעורר מעולה. אגב, תכתבי שאני נגד הצעת החוק שאנסטסיה מיכאלי הגישה בכנסת הקודמת, להוריד את עוצמת הווליום של המואזין במסגדים".

שעון מעורר ישמעאלי? גוועלד.

"אבל שעון טוב. גם בהר חברון זאת היתה השכמה עם המואזין", הוא צוחק.

הוא מספר לי על הביקור שלו במכולת במוצאי תשעה באב. "אני עומד מול הקופה, והמוכר מסמן לי להסתכל אחורה. עומדת שם בחורה חביבה, רעולת פנים, והוא אומר לי בעברית: 'אחי, אתה יכול לתת לה לקנות לפניך... היא פשוט אחרי צום'. אני יודע שאלה ימי הרמדאן, אבל גם אני אחרי צום ולא הכנסתי לפה כלום כבר עשרים וחמש שעות. בסוף נתתי לה את המקום שלי בתור. בכל זאת, גברת".

יש לך חברים בטירה?

"נוצרו כל מיני חברויות, בעיקר עם השכנים. הם תמיד מוזמנים אלי לקידוש, והם תמיד נהנים איתי. בואי נגיד שאם הייתי מעשן, הייתי יושב איתם לעשן יחד נרגילה. אם הם היו שותים אלכוהול, הייתי יושב איתם אחר הצהריים על כוס בירה. אבל אנחנו בהחלט יושבים לשיחות בבית הקפה ומדברים בלי שום טאבו. תמיד ידעתי לעשות את ההפרדה בין העם, או האנשים, לבין ההנהגה. אני חשוף היום יותר לבעיות הערביות הבוערות, כמו התשתיות הגרועות, מעמד האישה הירוד, ועוד נושאים שאני קרוב אליהם וגם קורא אותם בעיתון ובאינטרנט ביותר תשומת לב. בכל זאת, זה גם הבית שלי, ודברים שרואים מכאן, לא רואים משם. מכאן, את רואה עד כמה הם לא מקבלים מענה למצוקות שלהם, לא מבחינת הממשלה ולא מבחינת המשטרה.

"אני חושב שחברי הכנסת הערבים חוטאים לייעוד שלהם, ולא מייצגים את ערביי ישראל, אלא את הפלשתינים, או את 'העם הערבי' בעימות שלו מול מדינת ישראל. הם לא נלחמים לפתור את הבעיות של האוכלוסייה הערבית, כמו הפשע, התשתיות, הספורט, החינוך וכדומה".

אגב מעמד האישה, אתה מדבר עם השכנות?

"לא מתקרב לישמעאליות, כחלק מאיסור עריות. מה גם שלמרות הפרידה שלי מאשתי, אני עדיין נשוי. אז זה לא רלוונטי. ודווקא על זה אנשים לא מדברים איתי. אם מדברים, זה תמיד על אותו נושא: הכדורים התועים ברחוב, או הרציחות פה".

החברים היהודים שלך באים לבקר?

"לא כולם, יש כאלה ששבויים בסטיגמות, אבל הטובים מגיעים עד לכאן. בשבת זה מקום של עלייה לרגל, בגלל האטרקציה של השוק. בשבתות אביביות במיוחד, מבית ברל ועד לכניסה הדרומית של טירה - הכל פקוק. אלפים מגיעים. כתושב העיר יש לך יתרונות: אתה לא צריך לחפש חניה בשוק, אתה הולך ברגל. קרה שעשיתי ג'סטות לחברים ונתתי להם להחנות בחניה שלי. כך שגם המתנגדים הגדולים הרוויחו".

השטעטל שלי

יום שישי, 8 בבוקר. אנחנו משוטטים בין הסמטאות הצרות במערב העיר. האנשים, חלקם בלבוש מסורתי, נרתעים מהמצלמה. "את יודעת שטירה היא עיר ואם בישראל, נכון?" הוא שואל. "כולם נוטים לחשוב שזה כפר". במרחק יריקה, מסגד עם כיפה ירוקה וסהר. "הילד שלי מת על הצורה הזאת", אומר סושרד.

"לול", מסעדת חומוס־פול, קרויה על שם הכיכר שבה היא יושבת. אף אחד מהתושבים כבר לא זוכר מה היה שמה הקודם. הבעלים מוחמד בושארה נמצא במטבחון עם עלי ומאהר, מעבדים את החומוס בסירי ענק. בצד, צלוחיות עם ירקות צבעוניים חתוכים לאורך. שעת בוקר מוקדמת, והחומוסייה כבר עמוסה. כשבשארה רואה אותנו, הוא מייד מזמין אותנו בברכה.

פוגשים את איאד מנצור, איש ציבור מוכר בעיר, סגן ראש עירייה במיל' וגנן בהווה. "רונן הוא איש חכם ואמיץ", הוא מחבק אותו בחום, "הוא גבר גבר, אני אוהב אותו. אני מאמין שיש במדינת ישראל תושבים יהודים שמוכנים לגור בינינו, ולמה לא?"

ממשיכים הלאה. סושרד מכיר כמעט כל סמטה. "יש פה מקומות פסטורליים שחתן וכלה מצטלמים בהם, ממש כמו בנווה צדק", הוא אומר, ואז מצביע על המכולת שלו, מכולת "אל נעים". ממול, הבניין שלו. בניין משפחתי פשוט בן שתי קומות. בחזית, חצר משותפת עם עץ עמוס בלימונים כבדים שמאיימים ליפול. על החול זרוקים משחקי פלסטיק צבעוניים. 

"אהלן וסהלן", מקבל את פנינו בעל הבית, עסמת שביטה, ממרומי הקומה העליונה. אחר כך הוא מתפנה לשיחה רצינית על הבחור מהקומה למטה. "בצחוק אני אומר לו שהוא מג'נון, אבל ברצינות - אני קורא להרבה צעירים וצעירות להגיע לכאן. גם בגלל הקטע הכלכלי, וגם בגלל הדו קיום". 

בדירת הקרקע של סושרד שני חדרים גדולים עם תקרה גבוהה. הוא מתנצל על הבלאגן, ובאגביות מוודא שאסנת הצלמת לא מתכוונת לצלם. על המקרר ציורי ילדים, המון צבעוניות ושמחה נאיבית. ואז צלצול טלפון, שהרינגטון שלו הוא השיר של אריק סיני, "כך נראית העיירה שלי". "זה משתלב לי טוב עם הנוף פה", הוא מסביר. "ככה אני מרגיש פה כאילו אני חי באיזו עיירה שכוחה. בין החבר'ה אני קורא לזה 'שטעטל', עיירה יהודית קטנה במזרח אירופה". ופתאום הוא מתלהב: "חשבת כבר על שם לכתבה? כי אם לא, יש לי רעיון טוב: 'טירה - השטעטל שלי'. זה מחבר אותי הכי הרבה לאשכנזיות, עם המסורתיות שבי, לנופים פה - של המכולת של 'אל נעים', ועדיין, בלב כל הערביות הזאת - הבית הוא יהודי".

בת זוג אין לו כרגע, אבל "אם תהיה מישהי חדשה בחיים שלי, היא תצטרך לקבל את זה שאני גר כאן, וגם לבוא אלי". בנו ובתו מתגוררים עם אמם, והוא לא מפסיק לדבר עליהם. כשהם באים לבקר, הוא לוקח אותם לפעמים לקניות במכולת או בחנות הירקות. "הם גם ילדים וגם נראים שונים, עם גוון העור והעברית שלהם ואי ידיעת השפה הערבית. וזה בהחלט מביא לסיטואציות משעשעות.

"לפני כמה שבועות נכנסתי איתם למכולת שליד הבית. אני מקפיד לקנות בשר כשר בלבד, ואני יודע שמוכרים שם זוגלובק. אני מגיע עם הבן שלי לוויטרינה של הנקניקים ושואל אותו בתמימות איזה סוג הוא רוצה. הוא עונה לי ברצינות: 'פסטרמה של ערבים'. המוכרת שואלת אותי: 'מה הוא אמר? איזה בסטרמה?' ואני עונה לה מייד: 'פסטרמה שאוהבים. משהו מתוק שילדים אוהבים', ומצביע על הפסטרמה בדבש שניצבת בפרונט של הוויטרינה. מהחיוך שלה אני מבין שאין לה באמת בעיות שמיעה, כמו שקיוויתי". 

לילדים שלך יש שם חברים?

"הילדים הערבים בגילם לא דוברים עברית, ועדיין, הם יצרו חברויות, למשל עם הבן של השכן, שהם משחקים איתו בשבתות ומאוד אוהבים אותו ומחכים לפגוש אותו. בתקופת מבצע עמוד ענן, כשנחתו טילים באזור שהם גרים בו, הבת שלי פחדה מאוד, וגם הפרודה שלי. מייד הצעתי לה שהילדים יבואו אלי לשבת, למרות שזו היתה השבת שהם היו אמורים להיות אצלה. אמרתי לה שדווקא במצבים כאלה, בטירה יותר בטוח, ושאין סיכוי שהטילים יכוונו אלינו.

"הילדים באו אלי, ובשבת בצהריים הבת שלי פגשה בחצר את הבן של השכן ואמרה לו שהיא לא רוצה לשחק איתו. אני זוכר שהיא באה אלי ואמרה לי: 'אבא, אני לא אוהבת אותו, כי הם זורקים עלינו טילים'. הסברתי לה וגם לאחיה שבסופו של דבר, ילדים הם קודם כל ילדים, בני אדם, הרבה לפני שהם ערבים או יהודים, ושאסור לשנוא. אני שמח על ההזדמנות הזאת שהמקום הזה נותן לכולנו, וזה מאוד יפה בעיניי לראות את הילדים שלי ואת הילדים שלהם משחקים יחד. בכלל, טירה חיה וקיימת על בסיס עסקי, כך שבחנוכה המאפיות מלאות בסופגניות, ובפורים - באוזני המן".

יש לו הרבה מה לומר על הדוגמה החינוכית בצעד שעשה. "תמיד נותנים להורים הצעות לקנות לילדים כלב, כדי לפתח חמלה וסובלנות. אני מציע להם לעבור למקום כמו טירה. זה מה שהכי מפתח את הסובלנות, את החמלה, ואת הערכיות. 

"בילדותי אמנם גרתי בחיפה, אבל לא במקום מעורב שהיתה בו אינטראקציה כלשהי עם ערבים. אני זוכר שביום העצמאות האחרון, בעיר התחתית של חיפה, ואני כבר לא מדבר על ואדי ניסנאס ועל האזורים הערביים המובהקים שבעיר - ראיתי בחלונות כמה דגלי פלשתין. מה שהיה בעבר לא חוקי, היום זה חלק מהנוף. את זה, למשל, לא ראיתי בטירה. אולי בגלל שהערבים בטירה, בשונה מהרבה מקומות אחרים, הם ערבים לייט. העיר פחות דתית, לא נתקלתי בהתנהגויות פנאטיות, בטח לא על רקע לאומני. באחת השבתות, כשטיילתי עם הילדים בעיר, הם ראו דגלים ירוקים של התנועה האיסלאמית, וקראו: 'מכבי חיפה, מכבי חיפה!'"

תיקנת אותם?

"לא. אמרתי להם שלמכבי חיפה יש הרבה אוהדים גם בטירה", הוא אומר בצחוק הקונדסי שלו. "שני הילדים אוהבי מכבי חיפה כמוני, אז למה לא לזרום איתם?"

יש לך הרבה אומץ. מקווה שאחרי הכתבה יהיה לך שכן אחד לפחות שיקבל אותך בברכה. 

"זה כמו שהמלווה של הנידון למוות אומר לו, 'יהיה בסדר'. כאחד שחונך בתנועת בית"ר ועל ברכי ז'בוטינסקי, הדו קיום הזה, שמזוהה כביכול עם השמאל, עולה בקנה אחד עם התפיסה הזו. איך כתב ז'בוטינסקי? 'שם ירווה לו משפע, מאושר / בן ערב, בן נצרת ובני' - קרי, דו קיום בין ערבים, נוצרים ויהודים. וההמשך של זה - 'כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני', מדבר על חלום ארץ ישראל השלמה. ועם שני החצאים אני מסכים בהחלט".

אפרופו ארץ ישראל השלמה, יש מקומות שבהם לא היית גר?

"טייבה. לגמרי. אגב, הישראלים לא רואים שום הבדל בין טירה לטייבה, אבל יש הבדל עצום".

עד מתי טירה?

"עד המוות", הוא מחייך חיוך ענק כשאחריו מתגלגל קול הצחוק אוהב החיים שלו.

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו