בחדר 4 של מחלקת הקורונה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא יש שתי מיטות צמודות זו לזו. בראשונה שוכבת ראדיר חטיב בת ה־35, חולת קורונה במצב קל. לצידה, במיטה נפרדת, שוכב אביה ג'יהאד בן ה־73. חולה סיעודי אחרי אירוע מוחי, שזקוק לחמצן באופן שוטף אחרי שנדבק גם הוא בקורונה.
צוות המחלקה מסתובב סביבם, נוטל בדיקות ומדדים, אבל ראדיר לא עוזבת לרגע את אביה. היא מרימה את ידו הימנית, שנפגעה בעקבות האירוע המוחי, ומסייעת לו ללבוש את חלוק בית החולים. אחר כך תלטף את ראשו, תחייך אליו בחיוך השמור רק לשניהם, והוא ישיב לה בניד ראש קל, כזה שהיא יודעת לפרש: "אבא שמח עכשיו".
מתחילת השבוע שניהם פה, במחלקה, בחדר אחד. לרוב דואגים למיטה ולווילון שישמרו על מרחק בין המאושפזים, אבל ראדיר וג'יהאד קיבלו אישור מיוחד לשהות ביחד.
צילום: פז בר
בחדר מולם שוכבת כבר 20 יום מיכל סרנה (42), שנדבקה אחרי שנחשפה לחולה מאומת בעבודתה, והידרדרה לאפיסת כוחות ולקשיי נשימה שדרשו אשפוז וטיפול ארוך בחמצן ובסטרואידים. לפניהם שהו במחלקה בת ואמה: שיר (15), שהגיעה לאפיסת כוחות ונזקקה לאשפוז, וסתיו, שהתאשפזה ביחד איתה, למרות שלא היתה חולה בעצמה.
ראדיר, ג'יהאד, מיכל ושיר הם רק חלק מהפנים החדשות של המאושפזים בגל השני של הקורונה, ששוטף כעת את ישראל. חולים במצב קשה יותר מאלו שאושפזו בגל הראשון, אז אשפזו בבית החולים גם חולים ללא תסמינים. הפעם מדובר בצעירים ובצעירות שנדבקו במקומות העבודה, בפארקים או במסעדות הומות, ומיטב החוקרים האפידמיולוגים מנסים לעקוב אחר מסלול ההדבקה שלהם, לבדוק אם ומתי הדביקו אחרים.
גם בבתי החולים האחרים מחלקות הקורונה כבר נפתחות, והאגפים המיועדים לחולים הזקוקים לבידוד מתחילים שוב להתמלא. נכון לאמצע השבוע נוספו לספירה מאות חולים חדשים מדי יום, מתוכם 107 חולים במצב קשה - והנתונים רק נוסקים.
"שיעור החולים הקשים מבין המאושפזים הפעם גבוה יותר, בעיקר בגלל שבעבר אשפזנו את כולם, והיום רק את הקשים", מסבירה פרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. בית החולים היה הראשון לקלוט ולטפל בחולי קורונה בישראל, כשעוד היה מדובר רק במטופלים שהגיעו מחו"ל.
"הגיל הממוצע של החולים ירד, אבל מצב המאושפזים היום אחר. בתחילת משבר הקורונה היו מחברים למכונת הנשמה כל חולה שרק התחיל להידרדר. היום לא צריך להנשים מוקדם, וגם אם כן, לא מדובר בהנשמה לאורך שבועות, כמו שראינו בגל הקודם. לכן אין עלייה במספר המונשמים.
"הנתונים האלו גורמים לאנשים לחשוב שמדובר בגל שני של נגיף קל יותר, אבל זה לא נכון. גם אם אין עלייה במספר המונשמים, יש עלייה במספר החולים הקשים - וצריך לטפל בהם".
לדברי פרופ' רהב, בתי החולים נאלצים להתמודד היום עם מציאות שונה. "בהתחלה כל המדינה עמדה דום כשאמרו 'קורונה'. היום זה כבר לא כך. המחלקות האחרות מתפקדות כרגיל, אין תוספות של כוח אדם או תקציב, כפי שהיה צריך להיות כדי לצלוח את הטיפול בכל החולים האלו. ההרגשה היא שאין מי שמוביל את המאבק בנגיף. יש אלף גופים שונים, עם אנשים נהדרים בכל אחד מהם, אבל כשכל אחד מושך לכיוון שלו - זה מוביל למקום לא ברור ואף מפחיד.
"אנחנו כל הזמן אוספים ידע, לומדים להכיר יותר ויותר תופעות שנגרמות כתוצאה מהנגיף, וחושבים איך לטפל ביעילות. התרופה החדשה שקיבלה את אישור ה־FDA לטיפול במחלה, רמדסיביר, מתגלה כמשפרת פלאים את הסימפטומים, אבל גם היא בדרך להיגמר, ואז נצטרך לחשוב מה לעשות. אני מאוד מקווה שימצאו פתרונות נוספים".
בחזרה לחדר 4 בבית החולים מאיר. ראדיר יושבת לצד אביה ומספרת לו סיפורים על נכדיו. שישה ילדים יש לג'יהאד, חלקם בעצמם הורים לילדים, ובבית בטמרה, ליד עכו שבצפון, יושבים כעת כל 20 בני המשפחה המורחבת בבידוד ומחכים לשמוע אם ג'יהאד מרגיש טוב יותר.
לפני שנה וחצי עבר אירוע מוחי קשה, שפגע באיכות הדיבור ושיתק את כל הצד הימני של גופו. מאז ראדיר (35), הצעירה שבילדיו, היא המטפלת העיקרית בו. בשגרה, היא עובדת כאחות במחלקה פנימית ג' בבית החולים מאיר, ועד לפני כמה חודשים גם עבדה במחלקת הקורונה שפעלה בבית החולים - שבחודשים האחרונים הצטמצמה לאגף. עכשיו, כאמור, הפכה לחולה בעצמה.
"בגל הקודם הטיפול היה מאתגר", עיניה עייפות. "הכל היה חדש, וקצת חששתי להיכנס ולטפל בחולים, כי לא ידעו הרבה על הנגיף. אבל ברגע שהחלטתי להירתם לטיפול, כבר לא פחדתי. היה בעיקר קשה עם כל המיגון, אבל אני והסגל ידענו שצריכים אותנו, וזה היה הכי חשוב עבורנו".
משבת האחרונה היא ואביה מאושפזים במאיר כחולי קורונה. זה קרה אחרי שבוע שבו ראדיר חשה חולשה רצינית, וסברה שמדובר בעייפות מהעבודה ומהנסיעות התכופות. אלא שכמה ימים אחר כך החל אביה להשתעל וסבל מחום גבוה, עד שפונה לבית החולים בני ציון בחיפה. בדיקת קורונה שבוצעה בו שם העלתה שהוא נדבק בנגיף.
"חשבתי בכלל שיש לו שפעת, משהו חולף, לא הלכנו בכלל לכיוון הקורונה. הרי כבר כמה חודשים טובים מאז הסגר הוא לא יצא מהבית. שמרנו עליו מאוד. גם אני הקפדתי להתקלח בבית החולים אחרי כל משמרת ולהחליף בגדים, כדי לא להביא איתי משהו הביתה. במהלך העבודה שלי במחלקת הקורונה נבדקתי כמה פעמים לוודא שאני לא חולה. כשהוא קיבל תשובה חיובית התחלתי לבכות.
"זה הלחיץ אותי. אני יודעת שהמחלה הזאת גורמת להידרדרות מהירה. ניסינו לשמור עליו לאורך כל התקופה, והנה הוא בכל זאת נדבק. אנחנו בכלל לא יודעים איך זה קרה. כשהתגלה שהוא חיובי, עשו גם לי בדיקה, כי אני המטפלת העיקרית שלו. אבל לא התעניינתי בעצמי, דאגתי בעיקר לאבא שלי.
"לא הבנתי מאיפה נדבקתי אני. הרי לא הסתובבתי, לא פגשתי חברים, לא טיילתי, לא הלכתי לשום אירוע, קניון או בית קפה. אין לי בכלל זמן. אבל בכל זאת שנינו נדבקנו".
בתחילה רצו לאשפז את ג'יהאד ברמב"ם בחיפה, שם פועלת מחלקת קורונה, אבל ראדיר ביקשה שיעבירו את שניהם למאיר, בית החולים שבו היא עובדת.
"שנינו חיוביים, אז אין סיבה שלא נתקרב. אני ממש פחדתי שאבא יצטרך הנשמה, וראיתי שהוא סובל מאוד. לי היו חולשה קיצונית, עייפות וכאב ראש. רק בדיעבד נזכרתי שכבר כמה ימים אני לא מריחה את הבושם שלי, ושיש לי טעם מתכתי בפה. לא חשבתי שזה קשור למחלה".
ראדיר סועדת ללא הרף את אביה, שנח במיטתו ומחובר לחמצן. כשהוא מתעורר, הוא מניד את ידו בעדינות, קורא לה שתעזור לו להתרומם במיטה. ראדיר אוגרת את כוחותיה לתמוך באב, שואלת בליטוף אם הוא רוצה עוד כרית, כוס מים או חיבוק שיקל על הכאב.
כשג'יהאד עצוב, היא מעלה באוזניו זיכרונות משמחים מהנכדים, שאותם הקפיד לפנק עד לאירוע המוחי. משתדלת לשמור על חוויה חיובית לשניהם, כאילו הם מבלים בחופשה ולא מאושפזים בבית חולים, עם נגיף שאיש לא באמת יודע איך להתמודד איתו. אחרי שתסיים את הטיפול באב, תקרוס בעצמה לספה שלצד מיטתו, תשושה כולה.
היית יכולה להישאר בבית ולהחלים שם.
"נכון ולא נכון. אני מוגדרת במצב קל, ובאמת יכולתי לחזור הביתה. אבל כל יום אני קמה אל אבא, אוגרת כוחות ומטפלת בו, וכשהוא נח אני מתפנה לטפל בעצמי ולקחת תרופות. אני דואגת קודם לו, שלא יחסר לו כלום, ורק אחר כך אני נחה".
איך ההרגשה לעבור מהצד המטפל לצד המטופל?
"להיות חולה זו חוויה לא נעימה בכלל. תמיד שמרתי על עצמי בעבודה, עם מסיכה וחיטוי, אבל הנה, נדבקתי בכל זאת. לא תיארתי לעצמי שאהיה ככה. כשטיפלתי בחולי קורונה בגל הראשון, היו כאלו שהתביישו לספר שהם חולים. לי לא מפריע לספר, לא עשיתי שום דבר רע.
"התשישות הנוראית מאוד מקשה עלי. אני רגילה לעזור לחולים, וגם כאן, כשאני רואה מטופלים שקשה להם, אני לא מתנתקת לגמרי מהעובדה שאני יכולה לעזור, אבל לא תמיד יש לי כוחות. מטופלים שלי אמרו לי שהם חלשים, ועכשיו אני מרגישה מה שהם הרגישו. וזו תחושה נוראית".
מה יקרה אם תחלימי לפני אביך?
"אני אמשיך להישאר לצידו, כל עוד ייתנו לי".
***
ראדיר היא לא היחידה שהתאשפזה עם קרוב משפחה. גם סתיו דביר (62) מאלפי מנשה בחרה להתאשפז במאיר עם בתה שיר (15), שאובחנה כחולת קורונה והידרדרה לדלקת ריאות. זאת, למרות שסתיו נמצאה עד היום שלילית לקורונה בכל הבדיקות שעברה. ראש בריא שנכנס למיטה חולה, במחלה מידבקת מאוד. אבל זה לב של אמא.
שיר למדה בכיתה ט' בבית הספר "חצב" באלפי מנשה, שבו אובחנה אחת המורות כחולת קורונה. ב־25 ביוני הוכנסו שיר ושאר תלמידי בית הספר, שנסגר בינתיים, לבידוד. חלוקת תעודות סוף השנה נדחתה, וכך גם מסיבת הסיום המצומצמת שהיתה אמורה להיערך בכיתה. בתוך שעות דאג ראש מועצת אלפי מנשה, שי רוזנצוויג, להציב עמדות מד"א שיבצעו בדיקות קורונה לסגל ולכל התלמידים בבית הספר, בהם גם שיר.
"אחרי הבדיקה חזרתי הביתה לבידוד, ולא היינו מודאגים במיוחד", משחזרת שיר, נערה גבוהה ורהוטה, שבימי שגרה מתאמנת חמש פעמים בשבוע בשחייה. היום, אחרי ששוחררה מבית החולים לבידוד ביתי - כיוון שהיא עדיין נושאת בגופה את הנגיף - היא מתקשה לעלות במדרגות הבית.
"כשהגיעה התשובה שאני חולה, הוריי נבדקו בקופות החולים, והתברר שגם אבא שלי חלה. אמא לא היתה חולה אפילו לרגע. אני הרגשתי קצת עייפה, אבל לא שייכתי את זה לקורונה. כשקיבלתי את התשובה הייתי בהלם. זה נפל עלי בבום.
"פתאום גילינו שעוד כמה תלמידים בבית הספר חיוביים, וזה מלחיץ. את לא יודעת בדיוק את מי הדבקת, ואת צריכה להודיע למיליון אנשים שהם צריכים להיכנס לבידוד, כולל קבוצת השחייה שלי וכל החברות שלי, אפילו אנשים שהיו לידי בקניון. הודעתי לכל מי שיכולתי.
"מאוד פחדתי להדביק את ההורים שלי, אז הקפדנו על בידוד עוד לפני שהתקבלו התוצאות החיוביות. נשארתי בחדר שלי, עם שירותים ומקלחת בנפרד מהשאר. לא חשבתי על המחלה באופן חמור, כי אני הרי צעירה, שחיינית, מה לי ולמחלה קשה".
היא מדברת לאט, נשימתה מעט כבדה. בתחילת השבוע שעבר, קצת אחרי שאובחנה, פיתחה קושי נשימתי חריף. כשהתחילו גם כאבים בחזה, ביום שני בבוקר, נשלחה לבית החולים מאיר, שם אבחנו שפיתחה דלקת ריאות כתוצאה מהקורונה.
"הרופאים החליטו לאשפז אותה, כדי שלא תגיע למצב שתזדקק בבית לחמצן או לטיפול רפואי מיידי", מסבירה סתיו, אמה של שיר. "אני אמנם לא אובחנתי כחולה, אבל היה לי ברור שאני נשארת לצידה, ובית החולים אישר לי. אנשי הסגל אמנם עוקבים אחרי המאושפזים במצלמות, אבל הם לא נמצאים ליד שיר בכל רגע. היא בסך הכל בת 15, ויתר המאושפזים כאן מבוגרים יותר.
"בחדשות מחלקות הקורונה נראות מאיימות. רופאים עם חליפות חלל, מצלמות במעגל סגור. הפחיד אותי לחשוב ששיר תישאר כאן לבד, במצבה".
לא חששת להידבק במחלה בעצמך?
"לא פחדתי לרגע", היא נחרצת. "אפשר להגיד שזו טיפשות, אבל היה לי ברור שאני לא משאירה את שיר לבד בחדר הענק הזה. הצוות כאן נהדר ועושה מעל ומעבר, אבל אני פה בעיקר לתמיכה רגשית ונפשית בבת שלי".
אביה של שיר, אבי (66), אובחן גם הוא כחולה בנגיף, אבל לא נזקק לאשפוז. למרות זאת, לכולם היה ברור שסתיו היא זו שתלווה את בתה באשפוז. "אבי לא הרגיש טוב. היה לו קצת חום והוא היה תשוש. אי אפשר לצפות ממישהו שמרגיש לא טוב לטפל בחולה אחר", מסבירה סתיו.
"היה רגע שהתלבטתי אם לטפל בו או בה, אבל היה ברור שאני צריכה להיות עם שיר, ושאבי יוכל להסתדר. הוא יודע שאם יזדקק לעזרה, יש חברים ומכרים שישמחו לעזור לו".
שיר: "לא היתה לי אפשרות לחשוב אם נכון לאמא להתאשפז איתי. בקושי היה לי כוח לדבר. היום אני בהחלט יכולה להגיד שפחדתי עליה".
במשך יומיים שהו סתיו ושיר במחלקת הקורונה במאיר, ישנו יחד באותו חדר, כשסתיו שומרת על כללי ריחוק במטרה לצמצם סיכון להידבקות, עטתה מסיכה והקפידה לחטא ידיים. גם שיר הקפידה לעטות מסיכה וישנה במיטה רחוקה מזו של אמה.
בינתיים שוחררה שיר מהמחלקה לבידוד בית, כשהיא עדיין חולה - אבל במצב גופני שלא מצריך טיפול של בית חולים. היא הצטרפה לאביה, ושניהם נמצאים כעת בבידוד בבית המשפחה באלפי מנשה, מקבלים טיפול צמוד מקופות החולים, כולל בדיקות תכופות ומעקב בבית. אמא סתיו נשארה איתם בבידוד, למרות שכאמור היא לא חולה.
"במחלקת הקורונה לא היה כיף במיוחד", משחזרת שיר. "היה לי קשה לראות את כל המבוגרים החולים שם, שאין אף אחד לצידם, כי אסור להכניס מלווים. זה השפיע עלי רגשית. אנשים לא מבינים שכל חולה הוא יותר מסתם מספר ברשימה.
"אני כל הזמן חושבת איך נדבקתי. הייתי תמיד עם מסיכה, הקפדתי לשמור מרחק, ואם הייתי רואה קבוצה של ילדים בבית הספר בלי מסיכות - לא הייתי מתקרבת. ובכל זאת, נדבקתי. היום אני יודעת שעדיף ללכת שנתיים עם מסיכה ולא לעבור חצי ממה שעברתי בשבועיים האחרונים".
מיכל סרנה סיימה השבוע 20 ימי אשפוז במחלקת הקורונה במאיר, והיא נושאת את התואר המפוקפק "מוותיקות המחלקה". לכאן הגיעה כשעוד פעל בבית החולים רק "אגף קורונה", שהופרד מכל השאר בשתי דלתות סגורות.
היא בת 42, גרה בנתניה. עובדת כאחות בקופת חולים לאומית, נשואה לעוז ואם לשירה (12) ועידו (9). ביום שלישי, 9 ביוני, היא קיבלה, עם עוד אחות שעבדה לצידה, הודעה שהן נחשפו לחולה קורונה מאומת, ששהה במרפאה כמה ימים לפני כן, ואושר כחיובי.
"החולה הזה חבש מסיכה, ואנחנו היינו עם מסיכה כירורגית שנותנים לנו בקופה, וגם מסיכה N95 אישית, כך שנחשב שהיינו ממוגנות", מיכל מושכת בכתפיה. "שתינו נבדקנו, ולמחרת קיבלתי תשובה שלילית. הרופא המחוזי טען שאין סיבה שאכנס לבידוד, כי הייתי ממוגנת, אז המשכתי בחיי כרגיל.
"למשמע התוצאה השלילית שמחתי. הסתובבתי, פגשתי אנשים. אפילו ביקרתי חברים והתבדחתי איתם על הקורונה. באותו ערב, חצי שעה אחרי שיצאתי הביתה, התחילו לי הסיפטומים.
"זה התחיל בכאבי ברכיים מטורפים. ממש לא יכולתי ללכת. אחרי רבע שעה החום עלה ל־38 מעלות, והיו לי צמרמורות וכאבים בכל הגוף. אמרתי לבעלי ולילדים שלא יתקרבו אליי, והסתגרתי בחדר. ידעתי שזה זה. לילדים אמרתי שבבוקר לא יילכו לבית הספר, ואז התקשרתי לרופא וביקשתי להיבדק שוב".
ביום שלישי, 16 ביוני, עשתה מיכל את הבדיקה החוזרת בדרייב אין בנתניה, וכעבור יממה קיבלה את התשובה המדאיגה: היא חולה בקורונה.
"הייתי בכל מקרה סגורה בחדר, במיטה, כי הרגשתי ממש רע וכל הגוף כאב לי. בעלי הכניס לי לחדר, עם כפפות ומסיכה, אוכל ושתייה. כשהגיעה התשובה שהבדיקה חיובית, התחלתי לעשות טלפונים. לא באמת יכולתי לדבר, אבל רציתי להודיע לאנשים.
"ב־18 ביוני התקשרה אחות אפידמיולוגית לשאול איפה הייתי ומה עשיתי, ואחריה רופא של מכבי, להסביר לי על אשפוז בית. בשיחה בינינו הוא התרשם שאני חולה מאוד, וביקש שישלחו אמבולנס לקחת אותי לבית החולים".
רגע הפרידה מילדיה היה קשה לה. "תחילת הגעגועים", עיניה דומעות. מאז, כבר שלושה שבועות שלא חיבקה את ילדיה, ולא ראתה אותם מלבד במסך הטלפון הנייד. "אני כל כך מתגעגעת להרגיש אותם. מהרגע שהתחילו אצלי הסימפטומים לא הרשיתי להם להתקרב אלי. זה מנע מהם להידבק, אבל אני מאוד מתגעגעת".
כשהגיעה למיון בבית החולים, סבלה מיכל מכאבים עזים בחזה. כחולה מאומתת, היא המתינה באמבולנס ובחדר מבודד עד לסיום הליכי האשפוז. אחרי 12 שעות אובחנה כסובלת מדלקת ריאות עקב הקורונה.
"בחצות וחצי הכניסו אותי למחלקה דרך מסדרונות ומעברים סודיים שלא ידעתי כלל על קיומם. הכניסו אותי בתחילה לפנימית ב', שחלקה האחורי בודד בשתי דלתות כפולות, והפך ל'אגף הקורונה'. בתוך יום או יומיים כל המחלקה הפכה למחלקת קורונה, ואז אפשרו לנו להסתובב יותר במסדרונות".
מיכל קיבלה חמצן וטיפול בסטרואידים, שהקלו על נשימתה. בזמן האשפוז הארוך, היא אומרת, החליפה לא פחות משלוש שותפות לחדר. היא מציגה בגאווה סרטון מרגש שבו נראים חברי הכיתה של בתה, שירה, הנמצאת בבידוד, מעודדים אותה מתחת לביתה בשירה ובריקודים. שירה סיימה השנה את בית הספר היסודי, אבל שהתה בבידוד בימי הלימודים האחרונים. חבריה לא רצו שתפסיד את מסיבת הסיום הכיתתית, והחליטו להפתיע אותה.
"בתוך כל הסיטואציה ההזויה הזאת אני מגלה המון אנשים טובים סביבי", אומרת מיכל. "המשפחה והשכנים שלחו לבעלי ולילדים מגשי פירות ואוכל מבושל מהכיתה, והכל בצירוף ברכות. הביאו להם גלידות ופינוקים מחוץ לדלת, שיעבירו את הבידוד בכיף. גם לי שלחו אוכל לבית החולים.
"הלב שלי נצבט מחוסר היכולת להיות עם הילדים. בחיים לא עזבתי אותם לכל כך הרבה זמן, ופתאום אני נעלמת. זה קשה לי בטירוף, ואני רק מחכה שהכל ייגמר".
באמצע השבוע, אחרי 20 ימי אשפוז, קיבלה מיכל הודעה שהיא אמנם חיובית עדיין לקורונה, אבל רשאית להשתחרר מבית החולים לבידוד ביתי. הסיבה: בתי החולים מעדיפים לפנות מקום לטיפול במאושפזי הגל הנוכחי, ולהעביר חולים שמסוגלים לכך לטיפול קופות החולים. בעלה וילדיה עברו בינתיים לבית הוריה, כדי שתוכל לחזור בבטחה.
"אני חולה 23 ימים, והזרוע עוד נטויה, אלוהים יודע כמה. אני עדיין מרגישה חולשה קיצונית, הרגליים שלי כבדות ואני מתעייפת מאוד מהר. אבל אני בעיקר רוצה שזה יעבור. שתהיה לי כבר בדיקה שלילית לקורונה, כדי שאוכל להרגיש טוב יותר, לראות את המשפחה ולחזור לחיים.
"בזמן שחלף נפרדתי מהמון מטופלים פה, שהתאשפזו לכמה ימים ועברו לבידוד בבית או במלונית. התחלתי להכיר את הצוות המסור, ראיתי את העיניים החמות שמשתתפות בכאבך וקשובות לך. כשהיה פה ממש עצוב, האחים במחלקה שמו מוזיקה, כדי שנתחיל לרקוד. מנסים לייצר אווירה טובה, למרות שהקורונה רעה מאוד. זו סערה בגוף, הוריקן על כל האיברים".
השבוע, רגע אחרי שמיכל עזבה את המחלקה, הגיעו למיון הקורונה שני חולים חדשים. המחלקה, שציפתה להצטמצם, מתחילה להתמלא לאחרונה מחדש.
"הגל הראשון אפשר לנו למידה רבה", אומר ד"ר אבי לוין, סגן מנהל המרכז הרפואי מאיר. "למדנו למגן את המחלקות, הכשרנו צוותים, ואנחנו לוקחים חלק פעיל במחקרים בשימוש בתרופות מתקדמות ובאמצעים טכנולוגיים בכל מנעד התחומים במאבק בנגיף, כמו בדיקה בנשיפה וקיצור זמן מתן התשובה לדקות.
"הגל הנוכחי מתאפיין בתמהיל שונה של חולים בהשוואה לגל הראשון. ההבדל העיקרי הוא שהחולים שמתאשפזים כעת הם בינוניים־קשים, עם תסמינים שמסכנים את בריאותם. הם לא מסוגלים להסתדר בביתם. במקביל, יש עלייה איטית במספר החולים הקשים, והגילים הופכים לצעירים יותר".
לדברי ד"ר לוין, רבים מהחולים החדשים הם צעירים שחזרו למקומות העבודה והבילוי. "הבעיה המרכזית בגל הנוכחי, לטעמי, היא תחושת חוסר האמון של הציבור, ובשל כך גם חוסר היכולת שלנו, כאנשי מקצוע, לרתום את הציבור להתמודדות הכי טובה ונכונה עם המחלה - שהיא מניעה ראשונית. התנהגויות נדרשות כמו ריחוק, מיגון ושמירה על כללי בידוד".
בקצה המסדרון של מחלקת הקורונה של שיבא בתל השומר יש מרפסת גדולה שמשקיפה אל הנוף. מאושפזים שמצליחים ללכת אוהבים לצאת לכאן, להרגיש קצת את העולם בחוץ. עד לא מזמן, זו היתה מחלקת גריאטריה ג'. בתחילת השבוע הבא, מחלקת הקורונה תעבור לפנימית ב'.
בחדר 12 במחלקה המבודדת שוכבת יפית רג'ואן. בת 47, מזכירה בבית הספר "רביבים" בגני תקווה. נשואה לאייל (47), שעובד כקבלן, ואם לארבעה בנים: אלרם (22), עידו (19), נתנאל (13) ונועם (10).
ביום ראשון בשבוע שעבר הרגישה, לדבריה, חולשה נוראית. "אני מתאמנת בסטודיו C, וחשבתי שאני עייפה בגלל שאני עושה הרבה ספורט", היא מספרת. "אני אדם שלא חולה. כל החורף לא הייתי חולה אפילו לרגע אחד. פתאום בעבודה הרגשתי כמו סמרטוט. ממש. הלכתי הביתה, ושם עלה לי החום, אבל לא גבוה.
"אף פעם לא הרגשתי שכל הגוף כואב. אני אישה שמתאפרת, מתלבשת, אוהבת שהבית נקי, אבל הפעם לא היה כוח לכלום. התקשרתי לרופאה, וכשביקשתי בדיקת קורונה לא הסכימו לאשר לי. סיפרתי שאין לי טעם בפה, מה שלא היה ממש מדויק, אבל ידעתי שאני חייבת להיבדק.
"עד למועד הבדיקה שכבתי בבית במיטה, לא מסוגלת לזוז. ביום של התור, למרות שלא היה לי כוח, נכנסתי לרכב ונסעתי לעמדת הבדיקה. עם מסיכה היה קשה לי לנשום, ועוד עמדתי בתור של 30 רכבים. אחרי שבדקו אותי חזרתי מייד הביתה, למיטה. הילדים ראו שמשהו לא בסדר איתי, והסתובבו בבית עם מסיכות. הם ידעו שלא כדאי לקחת סיכון".
כעבור יומיים וחצי הגיעו תוצאות הבדיקה באפליקציה של קופת החולים: שלילית. "הרופאה אמרה לי שזו דלקת ריאות, ושאני צריכה לנוח. במוצאי שבת התקשרו ממכבי והודיעו לי שהבדיקה חיובית. מתברר שלא תמיד יש התאמה בין התוצאה שמקבלים באפליקציה לבין זו שיש במעבדה.
"הודעתי מייד לכולם שייכנסו לבידוד. סגרו את בית הספר, שבדיוק התחיל בפעילות החופש הגדול. גם את בית הספר של הבן שלי סגרו. זו הרגשה לא נעימה שכולם נכנסו לבידוד בגללי. להוריי אני דואגת במיוחד, כי הם לא בקו הבריאות. אני ממש מקווה שהם לא נדבקו", היא עוצמת את עיניה.
"כל הזמן מאוד שמרתי, ןלא הסתובבתי, כך שאני לא יודעת איפה בדיוק נדבקתי. כעיקרון, אסור לתת לנגיף הזה להשתלט עלינו, אנחנו נשתלט עליו. אני נלחמת, ואני מאמינה שיהיה בסדר. הילדים שלי צוחקים שהם יהיו חולים רק מזה שהם צריכים להכין במקומי אוכל, לבשל, להפעיל מכונת כביסה. אבל אין ברירה. הם יתגברו".
היא עדיין תשושה. מתקשה להלך בחדר הפרטי שבו היא מאושפזת, ומרבה לשכב. ביום שלישי, כשכבר הרגישה מעט יותר טוב, פסעה עד למרפסת, לשאוף קצת אוויר. מהר מאוד חזרה להניח את ראשה על הכרית.
"ככה הרגשתי בתחילת השבוע", היא מתיישבת באפיסת כוחות. "הבן הגדול שלי, אלרם, ראה שאני לא מסוגלת להרים ראש, והזמין לי אמבולנס. באו עם ציוד מיגון מלא, וחיכו איתי עד שקיבלו אותי במיון בתל השומר. התברר שרמת החמצן בדם שלי היתה נמוכה מאוד ושהריאות לא עבדו כמו שצריך. מייד חיברו אותי לחמצן.
"הצוות כאן, וגם של מד"א, הם אנשי חסד. רואים שלא קל להם לטפל עם כל ציוד המיגון עליהם. גם מאוד נקי כאן, ואני אדם שאוהב מאוד ניקיון", היא צוחקת, ואז מתקשה שוב לנשום.
כבר כמה ימים שולחת לה אמה אוכל ביתי, שניצלים וסלט ירקות, לבית החולים. אחיה של יפית מעביר את השליחות. הוא לא מורשה להיכנס אל יפית במחלקת הקורונה, הסגורה הרמטית בפני מבקרים.
בכלל, המשפחות כאן נעדרות. את מקומן מחליפים מסכי הטלוויזיה והרמקולים המפורסמים, המאפשרים לאנשי הסגל הרפואי לעקוב אחר המאושפזים. כשהם נדרשים להיכנס, הם עוצרים בעמדת ההלבשה, עוטים בזהירות סרבל, מסיכת פה ואף, שעליה כיסוי ראש ופנים גדול, וגם ערדליים.
"צוותי הרפואה מכירים את נוהל המיגון מהסבב הקודם, ולכן נדרש בעיקר ריענון", מדגיש ד"ר אורי בלה, מנהל המרכז לרפואה דחופה לילדים (מיון) וחבר בצוות הטיפול בקורונה של המרכז הרפואי קפלן ברחובות. "אבל יש הבדלים בין הגל הראשון לשני של המחלה. מעבר לצורך בהנשמה או לא, בגל הראשון אנשים כמעט שלא פנו למלר"ד.
"הבידוד המוחלט הקטין תחלואה אחרת, דוגמת זיהומים במערכת העיכול מישיבה במסעדות, וירוסים מידבקים שעוברים במתקני גני שעשועים וכדומה, וגם מי שהרגיש לא טוב העדיף שלא להגיע מייד למיון. הפעילות הלא דחופה של בית החולים, כמו מרפאות חוץ או ניתוחים אלקטיביים, נסגרה לחלוטין. יש לזה משמעות בריאותית גדולה, אבל זה פינה הרבה כוח אדם שיכול לסייע בטיפול בחולי קורונה. היום מערך הטיפולים האלקטיביים עובד כרגיל, במקביל לטיפול בחולי קורונה.
"מספר הפונים למיון הנשימתי, שאליו מופנים אנשים עם חשש לקורונה, מתחיל לעלות. אנחנו ערוכים ומוכנים להתמודדות עם חולים מרובים, אבל למרות שביקשו, ואף אישרו לנו תוספת כוח אדם, לא קיבלנו עדיין מענה הולם. במשרד הבריאות ביקשו תוכנית לעוד 100 מיטות למונשמים בקורונה. התוכניות הוגשו, אבל התקציב טרם הגיע, ורק מיעוט מבתי החולים קיבל תקציב כלשהו.
"מדובר במערכת שהרעיבו אותה במשך עשורים, ועכשיו אומרים לה 'בואו תעבדו בהיקפים יותר גדולים, עם לחצים יותר גדולים', בלי שהשקיעו בכל ההרחבות והתוספות הנדרשות. המערכת מלאה באנשים טובים שעושים מעל ומעבר, אבל צריך גם ציבור שיישמע להנחיות, ותוספת תקציב משמעותית למערכת הבריאות הרעבה, כדי שנראה את הגל הזה הולך ודועך".
מחלקת טיפול נמרץ קורונה בשיבא, שמבודדת בחניון בית החולים, מכונה "הטנק" (ראשי התיבות "טיפול נמרץ קורונה"). בגל הראשון שכבו כאן בעיקר מונשמים. היום, שוכב בין המטופלים ודים וייסמן, שהגיע בתחילת השבוע במצב קשה. במשך ארבעה ימים היה מחובר לחמצן, ובינתיים מצבו התאזן. הוא בן 43, גר בראשון לציון, מהנדס תוכנה בחברת הייטק, נשוי למאיה ואב לנטע (16) וטלי (12).
ביום רביעי לפני שבועיים התחיל לחוש ברע. "היה לי חום נמוך, 37.4 כזה. סגרתי את עצמי בבית בכל זאת, כי גם ככה כולנו עובדים מהבית. ממש לא חשבתי שזה קורונה. הייתי בקטע של 'לי זה לא יקרה'".
אחרי כמה ימים, כשחומו עלה עוד ועוד, לחצה עליו משפחתו להיבדק. "התקשרתי לרופא ביום ראשון, וקיבלתי תור לבדיקת קורונה ליום שלישי, במתחם ייעודי של מכבי שירותי בריאות. כבר למחרת הבדיקה קיבלתי תשובה שאני חיובי, וסגרתי את עצמי בחדר בבית. התחלתי לחשוב איפה נדבקתי, ועדיין אין לי מושג. ישבתי במסעדה פעם אחת עם חברים, שיחקתי טניס, הלכתי למכולת, הוצאתי את הכלב. חייתי".
יום אחרי שאובחן התחיל מצבו להידרדר. "הגעתי לחום של 39.4 מעלות. הרגשתי עייפות מאוד גדולות. לא איבדתי את חוש הטעם והריח, אבל הייתי פשוט חלש".
במוצאי שבת לפני שבוע הזמין אמבולנס למיון שיבא, ואחרי שנבדק שוחרר לאשפוז בית. אבל בחלוף השעות הפכה נשימתו לקשה יותר, והוא נאלץ לחזור למיון. הפעם אושפז בטיפול נמרץ קורונה.
בנות משפחתו של ואדים נבדקו גם הן. למרבה השמחה, טלי, נטע ומאיה לא נדבקו.
"קשה לי להיות מנותק מהן", אומר ודים. "אני רואה אותן רק בווידאו, ומת כבר לחזור הביתה ולהיות בריא. אני לא רגיל לבתי חולים, אף פעם לא הייתי מאושפז, והנה חטפתי וירוס שהפיל אותי".
עכשיו הוא מחכה להשתחרר מטיפול נמרץ. "הצוות בשיבא מדהים. אנשים מעולים, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, מיומנים ועוזרים. במצב של היום לכל אחד זה יכול לקרות.
"אני אדם בריא וצעיר, ובכל זאת חטפתי את זה. לכן חשוב להגיד כאן לכל האנשים: תיזהרו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
