"מה ששייך לךָ", ספר הביכורים של גארת' גרינוול האמריקני (יליד 1978), מתאר קשר בין שני גברים, שלכאורה אין בו הרבה: זה קשר ארעי, מזדמן, שנשען בעיקר על מין, וליתר דיוק על המשוואה המפוקפקת של מין תמורת כסף. אבל גרינוול מטעין את הקשר המינימלי הזה בכתיבה דקת אבחנה הסורקת את נימי הרגש שהוא מעורר במספר ויוצרת סביבו עולם רב ממדים ועתיר יופי שמעטים מצליחים לעצב כמותו, בוודאי שלא בספר ביכורים. קול המספר שלו, שבסמיכותו, דחיסותו וריבוי התפניות שלו מזכיר את הטמפרמנט הפרוסטיאני, מצליח להראות כיצד דווקא הקשר הזה - החמקמק והבלתי־מוגדר - הוא עבורו משמעותי כל כך, כמעט הכרחי, ומהדהד את זיכרונותיו הכואבים ביותר.
הפרישה המדוקדקת כל כך של פנימיות המספר באה לצד צמצום כמעט מקומם במידע עליו: בחלקו הראשון של הספר, המתאר את תקופת הקשר בין המספר לבין בחור צעיר בשם מיטקו, הוא מופיע כדמות מופשטת במידה רבה, חסרת שם, ואיננו יודעים עליו כמעט דבר מלבד העובדה שהוא אמריקני המלמד בבית ספר אמריקני בבולגריה (ממש כמו גרינוול עצמו, שחי במדינה במשך כמה שנים ולימד בה ספרות אנגלית). כל מעייניו של המספר מושקעים ביחסיו הסבוכים עם מיטקו הכריזמטי ויפה־התואר, יחסים שאי אפשר לכנות "יחסי אהבה" לא כי אין בהם אהבה אלא כי יש בהם כל כך הרבה יותר מזה, ובראש ובראשונה יש בהם פערי כוח חריפים שתורמת להם בין השאר דמותו הבלתי־מסוימת של המספר, שלוטשת עיניים בגופו של מיטקו מבלי לחשוף כמעט דבר על עצמה.
חוסר השוויון הזה בא לידי ביטוי כבר בסצינה הראשונה בספר, סצינה מביכה ומטרידה, שבה המספר רואה לראשונה את מיטקו בשירותי הגברים של "ארמון התרבות הלאומי" בסופיה, שבתאיהם הוא נותן לגברים מזדמנים שירותי מין תמורת כסף. מיטקו מנהל קשרים מיניים פיזיים ווירטואליים עם גברים רבים, שהמספר הוא רק אחד מהם - גונב מהם, משטה בהם, סוחט מהם כספים ומתנות - ועם זה, ואולי בדיוק משום שהמספר מודע לכך היטב, הוא מצליח להלך עליו קסם.
סוד הקסם הזה יילך ויתגבר ככל שהספר יתקדם, מבלי שיתפענח לגמרי: המספר יספק אמנם הסברים שונים למשיכה האובססיבית וההרסנית שלו למיטקו, שבעצמה תשנה צורה לאורך החודשים והשנים שלאחר אותה פגישה ראשונית. אבל ככל שהיחסים בין השניים ייעשו למורכבים יותר, המשוואה המוקדמת שכוננה אותם, אותו "חטא קדמון" של צרכנות מין, לא יתפוגג או יתעמעם, אלא להיפך, יילך וישתרש ויגיח מחדש אל יחסיהם במופעים שונים, וההשפלה ההדדית שכרוכה בו - זו של מיטקו שחוזר אל המספר למען הפרוטות שהוא נותן לו, וזו של המספר, שיודע כי לא יוכל לחוש נאהב ונחשק ביחסים כאלה - תתגלה כחלק מהאובססיה הצרכנית הנואשת שהם מפתחים זה לזה.
חלק מהמורכבות של הספר נוצרת בזכות המבנה המשולש שלו - שלושה פרקים שרק שניים מהם לכאורה נוגעים בקשר עם מיטקו: הראשון, "מיטקו", המביא את סיפור ההיכרות הראשונית, פורסם כנובלה עצמאית עוד לפני פרסום הרומן והוא אכן נקרא כיחידה סגורה ונפרדת ביחס לשאר הספר; השלישי, "זיהום", מביא משהו מה"אחרי" של הקשר ביניהם; ובתווך, תחת הכותרת "קבר", בא סיפור ילדותו של המספר בקנטקי השמרנית, בה נולד וגדל גם גרינוול עצמו, ויחסיו הקשים עם אביו.
התפנית הפתאומית בחלק השני אל דמותו של המספר, ואל סיפור ילדותו בדרום העמוק של ארה"ב, שלכאורה רחוק מאוד מהקשר המאוחר בינו לבין מיטקו בבולגריה, למעשה שופך אור על דמות המספר שעד אז נותרה באפלה, ומראה את קווי הדמיון ביניהם, מאחורי האי־שוויון הקיצוני כל כך, ובתוך כך גם מתווה את הקשר בין מסכת ההשפלות שהוא עבר כנער המגשש אחר ניצני ההומסקסואליות שלו בדרום העמוק של ארה"ב ובין ההשפלות שהוא מחפש עכשיו, כהומו מוצהר. הכתיבה של גרינוול אינטנסיבית ואינה מרפה: מבחינה גרפית, הרבה עמודים דומים למלבני מלים הסגורים משני צדי הדף, כמעט ללא חלוקה לפסקאות או הפוגה מזרם התובנות של המספר. זו כתיבה הסוגרת את הקורא בעולמו של המספר, בתוך סבך התבוננויותיו בעצמו, במיטקו, ודרכו שוב בעצמו. לקוראים אין גישה ישירה לדברים שאומר מיטקו, בין השאר משום שהמספר לא מבין משפטים מורכבים מדי בבולגרית, והדברים שהוא אומר למספר מופיעים באמצעות מלים וביטויים פשוטים בבולגרית המשובצים בטקסט כפי שהם - צָ'קַאי־צ'קאי (חכה־חכה), רַזְבּירָש לי? (אתה מבין?) - ונקראים כמעט כדפיקות נואשות של מיטקו על דלתו הסגורה של המספר, קוראות לו לצאת מעולמו המוגף.
על אף שיש בספר תיאורי מין רבים, הכתיבה של גרינוול רחוקה מחושניות ומארוטיות. לטוב ולרע, אין בה את ההעזה והמשחקיות שדרושה לכתיבה כזאת; זו כתיבה מדודה וזהירה בהרבה, השומרת על עצמה היטב שלא להתבזות, שלא להסתכן בקלישאה או בניסוח לא מורכב או מסוגנן דיו. אבל דווקא המוגבלות הזו היא חלק מיופיו של הספר, כי היא יוצרת מתח בין המציאות המתוארת כאן, הגופנית, המסוכנת והאימפולסיבית, לבין הכתיבה השומרת על מרחק זהיר של התבוננות בינה לבין הדברים. גרינוול מודע היטב למתח הזה - למרחק שמייצרת הכתיבה שלו - והוא שותל בגוף הטקסט שאלות ישירות על היחסים בין הספרות לעולם: האם הספרות היא "דרך לאהוב דברים ולשמר אותם, לחיות רגעים פעמיים" ואפילו "לחיות באופן מלא יותר, להעניק לחוויה משמעות עמוקה יותר"? או שלמעשה, בניסיון לכתוב את החוויה, המספר בעצם מפנה את גבו לדברים, "נמלט מהעולם במקום לשמר אותו"? טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
