"פעמוני היובל" של מדינת ישראל עמדו להחוויר כשפנינה טורנה תיכננה את חגיגת היובל שלה, לפני שלושה חודשים. מתחם קסטיאל בתל אביב כבר הושכר, והכל, כולל הכל, היה מוכן למסיבת השנה: ההזמנות, תפריט האוכל והאלכוהול, ההופעות, אפילו מערכת היח"צ.
קומץ חברים מקהילת הגייז, שמתייחסים אל טורנה כאל דיווה, הכינו הפתעה בדמות מופע דראג משעשע לכבודה ובהשתתפותה, עם ידידה הטוב איציק כהן. הם נכנסו לחדר חזרות, וברצינות רבה, מהולה בפרצי צחוק בלתי נשלטים, עבדו על העמדה לשיר
"Get The Party Started" של שירלי באסי, שטורנה מעריצה כבר שנים. היא גם הקליטה בקולה שלה את "This Is My Life" של באסי, שמתמצת, מבחינתה, את מהות חייה שלה, ומרגש אותה עד מאוד בכל פעם שהיא שרה אותו.
היום הזה שבו תחגוג 50 הרתיע אותה. בגלל החשש, בחרה לחגוג אותו בענק. אבל אז, בחיים כמו בחיים, יצא לדרך מבצע עמוד ענן, וכל התכנונים נגנזו. "הרגשתי שאני לא יכולה לחגוג כשזה מה שקורה סביבי", מסבירה טורנה, "זה היה נורא, ולאף אחד לא היה מצב רוח. אז פשוט ביטלתי הכל".
היא חגגה בסוף באופן מינורי, אבל נשבעת שהרוויחה בענק. בעלה, דודי לבנשטיין, קיבץ את בניו וכלותיו, את שלוש אחיותיה ואת החברים הקרובים סביב שולחן האוכל הגדול שבביתם. הוא הזמין שפית פרטית שתבשל עבורם ארוחה חגיגית, וטורנה אומרת שבלי להתכוון, זו היתה הפעם הראשונה שהיא הצליחה לשבת עם האנשים האהובים עליה, פשוט להיות איתם. "אני מארחת את האנשים האלה כמעט בכל שישי, אבל תמיד מתזזת בין השולחן למטבח, מקסימום מניחה חצי ישבן על חצי כיסא לכמה דקות. פתאום הייתי איתם. הקשבתי להם. היתה אווירה יוצאת דופן, וכל אחד אמר מה אני בשבילו".
ומה הם אמרו?
"הייתי בהלם. לא באמת הבנתי כמה אני יקרה לאנשים שאני כל כך אוהבת. העשור העגול והמשמעותי הזה הרגיש לי כמו ספירת מלאי, מין סיכום שלא עושים בכל שנה, ושמעתי מהאנשים האלה שלא משנה מה קצב החיים שלי, איפה אני, כמה לחץ יש סביבי - אני תמיד מתעניינת במה שקורה איתם, ומרגישה אותם, ורואה בעיניים שלהם אם משהו לא בסדר, ומבררת ודואגת. ואיך הם מעריכים שעל שולחן שישי תמיד יש לכל אחד את המנה הספציפית שהוא אוהב, ולא משנה אם אני בג'ט־לג אחרי טיסה מניו יורק. מבחינתי הדברים האלה הם קטנים מאוד, אלמנטריים, אבל פתאום התברר לי שעבורם הם גדולים, והם שמים לב והם מבחינים, וזה לא מובן מאליו. אחד אחד הם הודו לי מכל הלב, כשהם על סף דמעות, על זה שאני כל כך מרגישה אותם.
"הערב הזה העניק לי כל כך הרבה כוח. חיזק לי את הביטחון העצמי, סילק את תחושת העצב והדכדוך שאיימה להשתלט עלי והביא אותי למקום שיכולתי להסתכל על עצמי במראה ולהגיד, 'זהו, מה ששלך שלך, מה שעשית עד היום עשית, אף אחד לא יכול לקחת את זה ממך'. על האהבה הזאת אני לא מוכנה לוותר".
רוקדת על עמוד
את הצילומים לראיון ביקשתי מטורנה לעשות בביתה. הרגיש לי נכון לצלם אותה בסביבתה הטבעית והמעוצבת. שום לוקיישן אחר לא הצליח להכיל את מה שהיא משדרת: יוקרה, אופנה, טעם טוב, נסיכה מהאגדות. לא בקלות היא התרצתה, אבל ברגע שהסכימה, פתחה לרווחה את דלת ביתה המרווח והמטופח שברמת השרון. הבית שלה, וגם החצר, מלאים ברקפות לבנות, ונרות ריחניים פזורים מכל עבר. ככה היא אוהבת. פרחים יפים וריח טוב הם גם הסיבה שלאחרונה יצרה בושם משלה, שהצליח להתחקות במדויק אחר הריח הספציפי שלה - "הריח של פנינה".
צוות צילום גדול מסתובב בחדר השינה שלה בקומה העליונה, עולה, יורד, והיא מחויכת, נעימה וסבלנית. שולחן המטבח עמוס עוגות משובחות, והיא מכינה קפה לכל מי שמבקש. "ככה זה תמיד פה, זה לא ניסיון להרשים אתכם", אומרת חברתה הטובה שקפצה לביקור. הבית רחב ידיים, מעוצב על פי טעמה של טורנה, אבל לא מנקר עיניים אלא חם ומזמין. מספרן הגדול של כוסות היין הצבעוניות המונחות על מדפי המטבח משקף את רוחב ליבה של בעלת הבית.
טורנה נראית נפלא. עור פניה זורח, ולא, היא לא מתביישת להודות שהיא נעזרת במה שיש לקידמה הקוסמטית להציע לה, אבל היא גם נזהרת עם הבוטוקס, "כי צריך לשים גבול. זה נורא מפתה, אבל לא נראה באמת טוב אחר כך". שערה הארוך שופע, והיא מתבדחת שחלום חייה הוא להופיע בפרסומת לשיער. היא חופפת בשמפואים טיפוליים, מזינה אותו בשמנים ומברישה אותו ב"מברשת היקרה ביותר בעולם".
כשהיא פושטת את מעילה וחושפת את זרועותיה החטובות, נחשפים עליהן סימנים כחולים. "זה בסדר", היא מרגיעה, "זה בגלל שיעורי הריקוד על עמוד. הצבתי לעצמי יעד חדש, וקצת קשה לי להשיג אותו".
ארבע פעמים בשבוע מגיעה אליה מור, המאמנת האישית בריקוד, והן עולות יחד לקומה השנייה, שם קבוע עמוד ברזל מהודק לתקרה. "גיליתי את עצמי עם הספורט הזה, שמחבר כל אישה לתמצית של הנשיות. זה אני, משקל הגוף שלי והעמוד. אני מרימה את עצמי בכוחות ההתנגדות שלי, וזה מחזק אותי. בהתחלה היה קשה, אבל היום אני מתהפכת חופשי. אני - שלא העזתי להיתלות על שום מתקן כשהייתי קטנה".
בסוף כל אימון היא נועלת נעלי עקב, לובשת חצאית קצרה ורוקדת מול המראה. "אני אוהבת את הדמות הנשית והארוטית שמשתקפת מולי במראה. אני חושבת שכל אישה צריכה שיהיה בה גם את הצד של הגיישה, בלי קשר לצדדים הנוספים שיש בה. אני אשת קריירה עצמאית, ובכל זאת, בבית, בערב, כשאני עם הגבר שלי, אני גם גיישה. זו מילה נחמדה ונכונה מבחינתי. גיישה, בלי שמץ של בושה. יש לי אפילו קימונו בארון. השיעור הזה על המוט מעיר אצלי את הנשיות, וזה נפלא. מומלץ לכל אישה".
היא מתלבשת לקראת הצילומים בחדר השינה שלה, הנושק לחדר ארונות מהאגדות, כיאה לנסיכה שמודה, בלי להתנצל, שהיא תמיד היתה כזו, פרינססה. "נו, כן, אני סוג של נסיכה שחיה באגדות, אני בפירוש סינדרלה. אם היה משודר עכשיו סרט של וולט דיסני, מי היה יכול לדבר איתי בכלל? אני מאמינה באגדות, מאמינה בעולם שכולו טוב, אפילו שזה קצת נאיבי. אני מאמינה שהסוף יהיה טוב ושחייבים להיות אופטימיים. אחרת, איך הייתי יכולה לצלוח את התהומות שהייתי בהן?"
טורנה דיברה לא פעם על האלימות הקשה שספגה מבעלה הראשון, אבי בנה. אבל גם הפעם חשוב לה להזכיר את העניין, כי היא יודעת שעיניהן של נשים מוכות נשואות אליה. "הייתי חזקה. קיבלתי מכות רצח ששברו לי את הגוף, אבל לא את הנשמה. אני לא מבינה עד היום איך נשארתי בחתיכה אחת. ניצלתי בזכות החוזק הפנימי שלי והיכולת הנאיבית לחיות ביקום מקביל ולהאמין שהכל יהיה בסדר. זה מסר שחשוב לי להעביר לנשים שחושבות שסוף העולם הגיע, מבחינתן".
"אני חולת תיקומניה"
חדר הארונות של טורנה הוא אולם מרווח של ארונות ומדפים עמוסים בנעליים ובכובעים, כולם ממותגים ונושאים לוגו של מעצבים יוקרתיים. עשרות תיקים, בכל הגדלים ובכל הצבעים, חושפים את ה"תיקומניה" שבה היא לוקה, ככה היא קוראת לזה.
"זה ידוע, יש לי פֶטיש לתיקים. אני רואה תיק יפה ואני ממש מתרגשת ממנו. אם נכנסת אלי לסטודיו לקוחה עם תיק יפה, אני לא מתאפקת ומייד מבררת מאיפה. ברגע שהיא יוצאת אני מתחילה במסכת טלפונים ובירורים כדי להשיג את התיק הזה. אני תמיד מסתובבת עם שני תיקים, בעיקר בטיסות הרבות שלי, אחד קטן ואחד גדול, שיש בו כל מה שצריך לשעת הצורך - מברשת שיניים, תחתונים, גרביים וכמובן, ספרי תפילות שונים".
מספרים על טורנה שאסור להחמיא בפניה על בגד, תכשיט או תיק יפה במיוחד, גם לא על נעליים, כי היא מייד תוריד מעצמה את הפריט ותעניק אותו במתנה למחמיא, וחבל על הוויכוח. ובאמת, כשהסטייליסטית מחמיאה לה על תיק יפה במיוחד, היא רוצה לתת לה אותו.
"אני מאמינה שאם אתה מפנה מקום, הוא מייד יתמלא במשהו חדש", היא אומרת. "ככה חוקי הפיזיקה עובדים, לא? איך יתפנה לי בארון מקום לזוג נעליים חדש, אם לא אתן זוג במתנה? הנתינה שלי לאחרים היא הפיצוי על העבודה הקשה שלי. אם אני נותנת לחברה במתנה שרשרת שהיא ראתה עלי ואהבה, מפרפר לי הלב. עד כדי כך. לקבל זה מביך אותי, אבל לתת זו מבחינתי משמעות הקיום. בכל פעם שאני חוזרת מניו יורק אני רבה עם דודי, כי הוא זה שצריך לסחוב את כל המזוודות עם המתנות. הוא תמיד מתלונן שהגב שלו כבר לא עומד בזה, ושאף אחד לא מצפה ממני שאביא מתנות. אבל ככה אני. אני אוהבת אסתטיקה, ליבי נשבה כשאני רואה מוצר מושלם. התמזל מזלי, ובזכות עבודה קשה מאוד יש לי את היכולת לתת ולפנק, ואני מודה על כך לאלוהים. אני תמיד עושה עבור אחרים את מה שהייתי מצפה שיעשו עבורי".
אישה קטנה, פנינה טורנה. 158 סנטימטרים, לא פרופורציונליים לאנרגיות הבלתי נדלות שיוצאות ממנה. היא גם מרגישה את זה, ולכן לא יורדת מעקבי ה־16 סנטימטר שלה, לא משנה מה, לא משנה איפה.
"אני כמו הר געש בתוך קופסת שימורים", היא צוחקת. "אני נחנקת בתוך הגודל הקטן הזה, ולכן העקבים האלה הם מעט החמלה שאני יכולה להוסיף לעצמי כדי להיות מסוגלת לעוף. הייתי צריכה להיות 1.77 מטרים. גובה כזה היה יכול להכיל את האישיות שלי, אבל מאידך, אני חושבת שלא סתם אלוהים בחר ליצור אותי כזאת קטנה: זה מרסן את הרצון שלי לרצות לעוף גבוה יותר, להספיק עוד ועוד".
"לא עוד קורבן של רזון"
יום הצילומים נמשך שמונה שעות, וגם בעשר בערב אין לפנינה שום בעיה להמשיך את הראיון אל תוך הלילה. היא חרוצה ויסודית, והיא שולטת בכל מה שקורה, תוך כדי ביקורים של החברות בכל כמה דקות. בהפסקה הקצרה שבין הצילומים לראיון היא מספיקה להכין ארוחת ערב מהירה: מרק פטריות פורצ'יני עם גבינות גורגונזולה ופרמזן, רביולי עם גבינת ריקוטה, אספרגוס עם שמן זית ופרמזן, וראגו שהוכן עוד בליל אמש בבישול ארוך ואיטי. היא אוהבת לבשל אותו, ולמענו הרחיקה עד איטליה כדי ללמוד את סודותיו. תה עם פרחי יסמין נמזג לכוסות מרוקאיות מקוריות. חשוב לה לאכול טוב בקצב החיים המהיר שלה. ארבעת הקילוגרמים שנוספו למשקלה בגלל המסעדות הטובות שהיא לא מוותרת עליהן כבר לא מערערים אותה, ועם עוד תובנות של גיל 50 היא שיחררה גם את העניין הזה. "הרגשתי שדי, אני לא רוצה עוד להיות קורבן של רזון. אני לא רוצה עוד לוותר על משהו שאני כל כך אוהבת, לבשל ולאכול טוב, רק בשביל להיות חתיכה יותר. אני מרגישה שזה הזמן של האישיות שלי לדבר".
האהבה שלה לאוכל טוב והידע הנרחב שלה בבישול הביאו אותה לעונת ה־VIP של "מאסטר שף", שמצולמת בימים אלה. כן, אחרי המקום הרביעי ב"האח הגדול VIP" ב־2009, היא שוב בריאליטי, "הרי אני VIP, לא? ואני אוהבת מאוד לעשות טלוויזיה, אז מה בדיוק הבעיה להשתתף בעוד תוכנית, שמבטאת אהבה כל כך גדולה שלי? ומה עם תוכנית הריאליטי שמשודרת בארה"ב ובאיטליה?" היא שואלת, ומרימה להנחתה.
טורנה מתכוונת לתוכנית "Say Yes to The Dress", המשודרת ברשת TLC האמריקנית ומתארת איך בוחרת כלה את שמלת יום חופתה מתוך מבחר שמלות. התוכנית, שמצולמת בבית האופנה הענק "קליינפלד" בניו יורק, חשפה המונים לשמלותיה של טורנה והביאה את הפריצה הגדולה שלה במנהטן. אנשים מזהים אותה ומחמיאים לשמלותיה, והיא מסתובבת ברחובות ניו יורק, שפעם הרתיעו והפחידו אותה, מרגישה בבית יותר מתמיד, ושרה לעצמה: "If I can make it there,
I can make it anywhere".
"היתמות קשה בכל גיל"
על "מאסטר שף" היא מנועה מלדבר, מתוקף חוזה סודיות שחתמה עליו, אבל היא אומרת שהיא נהנית מכל רגע ורגע שם, על אף ימי הצילומים הארוכים, והיא לומדת לעמוד בזמנים ולומדת לקבל ביקורת מהשופטים גם כשאינה מחמיאה, כמו שהיא רגילה ממבקרי האופנה.
"אני בעיקר נזכרת כל הזמן באמי ז"ל, שנפטרה מסרטן לפני שנתיים. היא חוזרת אלי דרך הבישולים שם. אני מרימה את הראש השמימה ואומרת, 'אמא, תראי אותי'. אני בטוחה שהיא גאה בי על מה שאני עושה שם, הרי כל עניין הבישול הגיע אלי ממנה. אני זוכרת שהייתי עומדת איתה במטבח, והעוגה שפתאום היתה יוצאת מהתנור - זה היה כמו קסם שהיא עושה".
עיניה מצטעפות כשהיא מדברת על אמה. "אף אחד לא מכין אותנו ליתמות. קודם אבא נפטר, ואחרי ארבע שנים איבדנו את אמא. החוויה הזאת היא קשה תמיד, לא משנה באיזה גיל". אמה צפתה בה בערוץ 20, כשהיתה בבית "האח הגדול". "היא כל הזמן היתה מייעצת לי בקולי קולות לעשות ככה, ולעשות ככה, מנהלת אותי במאבקים שהיו לי עם מנחם בן, והיא פשוט הרגישה נפלא באותם שבועות, כאילו אין מחלה".
עד שבלילה שבין 2010 ל־2011, ארבע דקות לפני שהשנה החדשה נכנסה, כשדוגמניות צעדו בשמלותיה של טורנה בתצוגת אופנה מפוארת במסיבת אוליגרכים בתל אביב, היא לחשה לאמה: "אמא, תרפי, תלכי. אנחנו נכנעות למלאך המוות אחרי מלחמה של ארבע שנים". זמן לא רב אחר כך, אמה נפטרה.
את הגעגועים להוריה היא השקיטה בהליכה תכופה, תכופה מדי, אל מדיומים ומתקשרות. "הרגשתי שאני צריכה לתקשר איתם, היו לי המון שאלות שרציתי לקבל עליהן תשובות. ככה התמודדתי עם הגעגוע הגדול, אבל בזמן האחרון מיתנתי את העניין הזה. הרגשתי שאני מגזימה, ופשוט קראתי את עצמי לסדר. הרבה מדיומים שהייתי אצלם אמרו לי שיכולתי להיות מדיום בעצמי, כי אני רואה מעבר. אני מרגישה הילות של בני אדם, אני יודעת במי אני יכולה לבטוח ובמי לא. האינסטינקטים שלי מחודדים מאוד, ואני יודעת בדיוק מי רוצה בטובתי ומי בעצם מקנא בי. ואז הדם המרוקאי שלי מתלקח, וחבל על הזמן. אני אובר־פגיעה".
את קנאית?
"אני קנאית, אבל לא מקנאה באנשים אלא מקנאה לאנשים שאני אוהבת. אוי ואבוי אם מישהי תעשה לדודי שלי עיניים. אבל לקנא בבית יפה של אנשים או במה שיש להם? למה? אנשים לא רואים איך אני ודודי קמים בכל בוקר מוקדם לעבודה ועובדים קשה, בלי הנחות. אנשים רואים את חדר הארונות המפואר שלי, אבל לא רואים את הדרך הארוכה שעשיתי, את הוויתורים, את העבודה הקשה וההשקעה. אז היום, מי שלא מתאים לי באנרגיות שלו, אני מסננת. פעם היה לי לא נעים, הבלגתי. אבל היום? מי שבקרבתי אלה רק אנשים שמפרגנים ועושים לי טוב.
"בתור נערה ואישה פחדתי מאנשים. לא נתתי שיתקרבו אלי. הייתי פרח 'אל תיגע בי'. דודי לימד אותי להשקיע בקשרי חברות, לתחזק אותם. זה מדהים איך הוא שומר על מעגלי החברויות שלו מכל מיני תקופות בחיים".
בקרוב: סבתא. בבני ברק
את דודי לבנשטיין, בעלה השלישי, פגשה טורנה דרך חברה מגדת עתידות. היא עדיין נושאת את שם משפחתו של בעלה השני, אחרי שהבטיחה לשמר את שמות בני משפחתו שנספו בשואה. אבל בתעודת הזהות שלה היא פנינה לבנשטיין. דודי, גבר נאה הנראה צעיר מגילו (66), מסתובב בבית רגוע, מביט בה בהערצה, לא מתרגש מההמולה שהיא זימנה לו, כאילו רגיל אליה. הוא הבין שפנינה יכולה לפרוץ את השוק הבינלאומי בכישרונה העיצובי והשיווקי, ומאז הוא מעורב בעסקים, הם החלו להיות חובקי עולם. בחודש הבא יעברו להתגורר לסירוגין בניו יורק ובארץ, כי העסק מתרחב גם לטורונטו וללוס אנג'לס ודורש מהם להיות בשטח. השמלות של טורנה נמכרות בהצלחה גם ביוון, בתאילנד, באיטליה וביפן.
פנינה מתייחסת לילדיו ולנכדיו של דודי כאילו הם שלה. הם מתארחים דרך קבע על שולחן השבת שלה. בנה שלה, דוד, לא יכול להתארח אצלה, מאחר שחזר בתשובה ומתגורר כיום בבני ברק עם אשתו, לינור, גם היא חוזרת בתשובה.
"בדיוק בערב פסח, כלתי היפה לינור צריכה ללדת", מספרת טורנה בהתרגשות. "אני הולכת להיות סבתא. אני כבר מתגעגעת לילדה הזו שעוד לא נולדה. דוד ולינור הם זיווג משמיים. שניהם ילדים יחידים להורים גרושים, וכשאני רואה כמה הם מאושרים, אני כל כך שמחה. תמיד יש לי צעיף באוטו, למקרה שארצה לראות אותם. כשאני מגיעה לבני ברק, זה כאילו אני באזור הדמדומים, הכל שונה, ובכל זאת יש לי המון מה ללמוד מהם. אני לומדת מהם על צניעות ומעריצה את השקט שהם חיים בו, לעומת העולם הרועש שלי. אני מסתכלת על הכלה שלי ורואה כמה היא זוהרת ויפה בלי איפור ועם שביס לראשה. אני רק מקווה שאזכה להעניק לנכדים שלי את כל החום והאהבה שיש בי. לא אוכל להביא אותם לעולם שלי, אבל בהחלט אבוא לעולמם, אקח אותם מהגן החרדי ומבית הספר לבנות ומאיפה שרק צריך".
לפני שתטוס לניו יורק היא תספיק להצטלם לעונה השלישית של "פולישוק", שבה היא מגלמת את מוניק, אשת השר הצבעונית. טורנה מודה שכל מה שהיא בעצם רוצה זה לשחק. זה חלום חייה האמיתי, ייעודה האמיתי. היא תמיד מגיעה לצילומים מוכנה ויודעת את התפקיד שנתפר בדיוק למידותיה על ידי שמואל הספרי. "שחקנית של טייק אחד", הוא קורא לה, והיא לא מפסיקה ללכת לעוד ועוד אודישנים, אף על פי שלא פעם מרימים גבה מול "המעצבת שרוצה לשחק". "פה בארץ אי אפשר גם וגם, פה זה 'רק ורק'", היא מתלוננת.
עכשיו היא רק רוצה לנצח ב"מאסטר שף VIP", או לפחות להגיע לגמר. היא טובה מאוד בבישולים, אז יש לה סיכוי לא רע בכלל, והיא תחרותית מאוד. "אם אנצח ב'מאסטר שף,' אוציא לפועל את מסיבת יום ההולדת שתוכננה ובוטלה. אני הרי חייבת לעשות את הנאמבר הזה של שירלי באסי".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו