הספרות היא לא העניין

שנים אני מתבוננת בהשתאות בשטף האינסופי של ספרים הרואים אור בישראל. מה מניע אנשים להשקיע שנים רבות ומאמצים כבירים – לפעמים בתוך חיי עבודה ומשפחה עמוסים ממילא – כדי להעמיד טיוטה ראשונית, ולאחר מכן לשלם עשרות אלפי שקלים לעריכה, ועוד עשרות אלפי שקלים להוצאה לאור, ולפרסם ספר שברוב המכריע של המקרים לא ייקרא אלא על ידי כמה בני משפחה ומקורבים ויירד מהמדפים בתוך חודשים בודדים? 

שני ספרי הדרכה לכתיבה שיצאו לאחרונה, כמעט בבת אחת - "רב־מכר" של יובל אברמוביץ' ו"בית מלאכה לכתיבה" של רוני גלבפיש - מספקים הצצה אל ליבו של מנגנון הייצור הספרותי, ואל מה שמניע את מפעל הכתיבה הזה. איך מדרבנים אנשים לכתוב בשוק של יותר־כותבים־מקוראים? ואיזו מין כתיבה הם מעודדים, אם בכלל הם עסוקים בהנחלת סגנון וטעם ספרותי?

צריך לומר: יש הרבה מה ללמד על כתיבה, וגם כותבים מנוסים יכולים להפיק תועלת מהדרכה טובה. סדנאות, ספרי הדרכה וגם קורסי מבוא לספרות באוניברסיטה יכולים לתת כלים נרטולוגיים בסיסיים להבנה של מבנה הסיפור, דרכי יצירת מתח, תזמונים והשהיה ובניית דמויות: האם כל סיפור חייב להתחיל באקספוזיציה? איך נראים סיפורים שמוותרים עליה? מהי דמות עגולה ומהי דמות שטוחה? והאם כל דמות שטוחה מובילה בהכרח לסיפור חסר עומק? 

הכללים הללו חשובים לא רק כדי ליישם אותם באדיקות (בדרך כלל הסיפורים שמיישמים את הכללים הנרטיביים האלה בצורה האדוקה ביותר הם גם הגרועים והשבלוניים ביותר; תסריטים הוליוודיים הם דוגמה טובה לכך), אלא גם כדי להבין איך לסטות מהם, לשבור אותם או לשחק איתם. לכן הכלל הכי חשוב בקריאת מדריכי כתיבה הוא שאסור לקחת אותם יותר מדי ברצינות. מהבחינה הזאת, אחד ממדריכי הכתיבה הדידקטיים ביותר הוא "טריסטרם שנדי", יצירת המופת של לורנס סטרן (משנת 1759) שכולו סטיות מודעות לעצמן מסיפור בנוי היטב. 

אלא ששני הספרים כמעט לא עסוקים במתן כלים פרטניים לכתיבה טובה: הם לא מנסים להנחיל לקוראים סגנון או טעם ספרותי מובחן, ולא מכבירים בדוגמאות טקסטואליות. נראה שהם מותירים את ההתמודדות הצמודה עם הטקסט לסדנאות הכתיבה הפרונטליות, הפופולריות כל כך בישראל, שבהן כותבים יכולים לקיים דיאלוג צמוד עם סופרים הקרובים לליבם (במידה רבה מדריכי הכתיבה - ושני אלה לא יוצאים מן הכלל - משמשים "כרטיס ביקור" של מנחי סדנאות פופולריים). 

יותר מאשר בכללים לשיפור הכתיבה, עסוקים שני הספרים בתנאי האפשרות המקדימים של הכתיבה: איך בכלל להתחיל לכתוב? איך מוצאים את הזמן הנכון, את המקום הנכון? מה עושים עם ביקורת עצמית הרסנית ושיפוטיות יתר? מהבחינה הזאת, שני הספרים הם "מדריכי לידה" יותר מאשר מדריכים לטיפול ולחינוך שבאים אחר כך. הטעם הספרותי של שניהם עולה בבירור מבין השורות - אבל הוא לא המוקד. 

ועם זה, שני המדריכים שונים זה מזה, כמעט הפוכים, לא רק בטעם הספרותי שמובלע בהם, אלא בסוג הכתיבה שהם מקדמים: בעוד אחד מהם כתוב מתוך זיקה הדוקה לעולם הספרות – לא רק ליצירות הספרות עצמן אלא גם לכל מה שסובב אותן (כולל ספרים ומאמרים על כתיבה, ממוארים של סופרים, צילומים של חדרי עבודה של סופרים וכו'), השני מעמיד את הכתיבה - מכתיבה של ספרי בישול ועד תסריטים וספרים רבי־מכר - כמעט בניגוד ל"ספרות". 

ההבדל ביחס לכישלון

אתחיל דווקא בספר השני, "רב־מכר" של יובל אברמוביץ'. אף שזהו מדריך לכתיבה ספרותית, לב עולמו התרבותי הוא הטלוויזיה, ומשם גם לקוחות רוב הדוגמאות הסיפוריות שלו. בהתאם, השאיפה המרכזית של הספר היא להגיע לקהל ההמונים, והוא כתוב מתוך טינה יוקדת כלפי מי שמחזיקים בטעם ספרותי שהוא מכנה "פלצני" וכלפי הממסדים הספרותיים שדחו את ספריו של אברמוביץ' וביקרו אותם (בסופו של דבר, הוא הוציא כמעט את כולם בהוצאה פרטית). איתם נדחים גם האמנות המודרנית והמחול המודרני, ושאר סוגי מה שנקרא "אמנות מנוונת". 

העצה המרכזית של אברמוביץ' היא להיפטר משיפוטים עצמיים שעלולים לעצור את תנופת הכתיבה. שיפוט עצמי מוגזם הוא אכן מכשול מרכזי גם בפני כותבים מוכשרים ביותר, אבל כאן הוא מסולק לא כדי לתת דרור לאקספרימנטליות או לצורות מבע גולמיות, אלא לטובת הקריטריון של "אמנות פשוטה וברורה לכמה שיותר אנשים". 

לפני שאברמוביץ' מוציא את ספריו לאור הוא מעביר אותם ב"קבוצות מיקוד", כפי שהוא עצמו מכנה אותן. הוא לא רואה בעיה להעביר רומן אותם תהליכי־מוצר כמו סוג חדש של מילקי - ובהתאם, הספר כולו משמש פלטפורמה לקידום של ספרי המחבר, תוך הפצרות חוזרות לעקוב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם, להיכנס לאתר שלו ולנסות להירשם לקורסי הכתיבה שהוא מנחה ("תוכלו להצטרף לרשימת ההמתנה", הוא מזמין את קוראיו בנדיבות). 

עם כל חסרונותיו של הספר, מעלתו העיקרית היא שהוא פועל כמו "פפ־טוק", שיחת מוטיבציה נלהבת של מאמן ספורט, שהתוצר שלה - כמו בספורט - נמדד קודם כל במספרים. הוא קורא לתלמידים שלו למלא דפים, 500 מילים ביום, "למרוח" כמה שאפשר (ה"מריחה" היא כאן ציווי יסודי מתקופת סיכומי בית הספר), וקדימה, גוֹ גט איט! גם אם חשוב לא לכתוב קלישאות, לא נורא אם כן (גם הוא היה כותב בקלישאות, הוא מגלה). העיקר לא לכתוב אל אפלולית המגירה: מי שממשיך לשייף את כתביו ולא ממהר לפרסם (נגיד קפקא?) נתפס כאן ככישלון קולוסאלי. הרעיון של חיים ספרותיים עשירים שלא מחפשים חשיפה, בסגנון גיבורות "היה היתה" של יעל נאמן או "בגד מאש" של מיכל בן־נפתלי, נדחה כאן בבוז. 

לכן, עם כל ההבדלים הרבים בין שני הספרים, ההבדל המרכזי הוא ביחסם לכישלון. בעוד אברמוביץ' כותב כמצליחן הרואה את עצמו כמודל לחיקוי ומגלה מינימום סבלנות למעצורים, להיסוסים ולביקורת עצמית, גלבפיש יוצאת בראש ובראשונה מתוך קשיי הכתיבה העצומים שהיא חוותה על בשרה. הסמכות שלה כמדריכת כתיבה לא נבנית ממעמד של כוכבות־על, אלא דווקא מתוך ההיכרות העמוקה שלה עם הצורות הרבות של הבריחה מכתיבה (אף שהיא פרסמה שני ספרים משל עצמה ותרגמה אחרים). 

היא מכירה את הסיבות המוצדקות לגמרי לכך שאנשים החולמים לכתוב כל חייהם לא כותבים: לדעתם אין להם השראה, אין להם כישרון, אין להם מתי, אין להם איפה; הם כותבים ומפסיקים, כותבים ומוחקים, כותבים התחלה נהדרת ולא מוצאים לה אמצע וסוף. היא חוקרת את כל המכשולים האלה ומפרקת אותם לאט ובסבלנות: מביאה מחקרים, סיפורים מהחיים, ציטוטים, אנקדוטות, טיפים ותרגילים, שכולם באים להתעמת עם הקושי לכתוב לא כמחסום שיש לסלק מן הדרך, אלא כחלק בלתי נפרד מהדבר עצמו, מהכתיבה, הנתפסת כמאבק מתמשך. 

גלבפיש כותבת: "המלאכה שלנו אינה רק לשבת ולהניח מילים בזו אחר זו, גם אם אלה קווי המתאר הנצפים שלה. ביניהם ומתחת להם מצויים מרחבים עצומים, מופשטים, נסתרים מן העין. בהייה, חיפוש, סקרנות, בלבול, התבוננות, קשב. אובדן דרך מוחלט. הקושי הוא אבק העולה מהעבודות המתבצעות מתחת לפני הנפש. הוא סימן להתקדמות. ומשום כך הקושי עצמו הוא המשמעות". 

גלבפיש לא כותבת על קשיי הכתיבה כדי לחזור לבסס את המיתוס הרומנטי של האמן הכותב בייסורים, אלא כדי להפיח רוח במפרשי אותם חסוּמי כתיבה המידפקים על שערי הספרות ולהזכיר להם שגם הם חלק מהסיפור של הספרות; שמחסומי כתיבה למיניהם לא מוכיחים שהם "לא נועדו" להיות סופרים ושעליהם להפסיק לנסות, אלא שהמחסומים הללו יהיו, לפחות עבורם, חלק בלתי נפרד מהכתיבה, כמו במקרה של גלבפיש עצמה שכישלונותיה הסיזיפיים המתוארים לאורך כל הספר מציירים מאבק בעל ממדים הרואיים ממש. והעיקר - הספר כתוב ברגישות ובפתיחות כאלה שעושים אותו לספר קריאה נוגע ללב בפני עצמו. 

תבוסה בפני הווטסאפ

מטבע הדברים, שני הספרים לא מספקים הסברים לדחף הראשוני שגורם לכל כך הרבה אנשים לשאוף להנציח את סיפורם בספר; זה לא תפקידם. אבל שניהם ממחישים עד כמה פרדוקסלי הדחף הזה, בסופו של דבר. 

אצל גלבפיש הפרדוקס הוא בפער שבין הכתיבה, המתוארת כהבטחה לאושר גדול, לבין התסכולים החוזרים ונשנים שהיא מסבה לחסידיה. וממילא, גם הם - אלה שזקוקים להדרכה - לא ממש רודפים אחר הכתיבה, אלא ההפך, הם בורחים מפניה, מחמיצים בשיטתיות את ההזדמנויות לכתוב. אם ככה, למה בעצם כל כך חשוב להם לכתוב? ולמה הדחף לכתוב נתפס כמעין צורך ראשוני, שאין להרהר על האותנטיות שלו? מה עושה את הכתיבה לפסגה נכספת של "מימוש עצמי", בשונה מצורות אחרות של חיים ספרותיים "מתכלים" יותר, המתבססות על ההנאות הרגעיות של הקריאה?

אצל אברמוביץ' הפרדוקס בולט אפילו יותר, מכיוון שספרו מתמקד בהיבט הכלכלי של הוצאת ספר לאור. אברמוביץ' מתאר בפירוט - תוך נקיבה במספרים מפורשים - לא רק כמה עולה להוציא ספר בישראל, אלא גם כמה עותקים נמכרים בדרך כלל וכמה מההכנסות מגיעות לסופרים עצמם. האינפורמציה הזאת היא החלק מאיר העיניים ביותר בספר. ועם זה, אברמוביץ' מתעקש שכתיבת ספרים יכולה להיות רווחית, "אפשר אפילו להתעשר", הוא טוען ומביא כדוגמה את עצמו ועוד כמה יחידי סגולה. למשל, ביוני 2019 היו לו, לדבריו, הכנסות של 123 אלף שקלים ממכירת ספרים בחנויות (לא כולל מכירות באתר, בארגונים ובהרצאות). מה צריך לעשות כדי להתעשר? קודם כל, על הכותבים להיות אנשי שיווק חסרי בושה של ספרם, עם גימיקים שיווקיים כמו ליין חולצות ברשתות אופנה (זו דוגמה שהוא מביא). 

קשה להבין למה, בעצם, דרושים כל מאמצי השיווק המפרכים האלה, אם בסופו של דבר גם אברמוביץ' עצמו מודה שהוא כמעט לא קורא ספרים של אחרים? שמאמציו לקרוא ספר נוחלים תבוסה מוחצת מפני הווטסאפ – כפי שהוא מתאר בסצנה בתחילת ספרו? לשם מה בכלל לטרוח על מה שנכתב בין הכריכות המעוצבות, אם הספרים נקנים כחלק ממערכת של מיתוגים יותר מאשר כדי לפתוח אותם? לשם מה להתאמץ כל כך "לתקשר" עם הקהל, לכתוב "פשוט" ו"נגיש", אם ממילא, אף אחד לא קורא ספרים, גם לא את הפשוטים שבהם? 

שני מדריכי הכתיבה האלה, עם כל השוני העצום שביניהם, דומים בהתמקדותם במעבר מחלום הכתיבה אל מימושו בפועל, במובן הראשוני ביותר - אל עצם השחרת הדף במילים; הם כמעט לא מתעניינים בשיפור הסגנון והזרימה, בהידוק המבנה, במורכבות וכו'. הדחף לכתוב (והתסכול מהיעדר היכולת לכתוב) הם עובדות נתונות שלא מפקפקים בהן. הספרים הללו חושפים לא רק עד כמה הדחף הזה למעשה מלא סתירות, אלא עד כמה גדולים הקורבנות שאנשים מוכנים להקריב על מזבח השאיפות הספרותיות שלהם, גם כאשר נראה שהספרות היא בכלל לא העניין.

 

רב־מכר – להגשים את חלום הכתיבה/ יובל אברמוביץ'; הוצ' הרשימה, 253 עמ' 

בית מלאכה לכתיבה – מדריך ידידותי לחיי יצירה / רוני גלבפיש; מודן, 248 עמ' 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו