ללכת למו"מ עד שייצא עשן לבן

 

שעון המשא ומתן הקואליציוני מתקתק. יש עוד זמן רב. עבר גם זמן רב. כמו בשיר "הימים חולפים, שנה עוברת/ אבל המנגינה לעולם נשארת". הרכבת קואליציה היא תמיד מנגינה אחת, עם צלילים מלווים.

השבוע חתם בנימין נתניהו על ההסכם הראשון עם יריבתו ציפי לבני. בשבוע הבא הוא מתכוון לסכם את המשא ומתן עם ש"ס ויהדות התורה. זהו צומת חשוב. הגיעה העת לשרטט מפת ביניים על יסוד עובדות ותיאורים מוצקים, ובלי תפיסות ערכיות מה רצוי ומה ראוי להתגלם בממשלה ה־33.

ההתמודדות המרכזית היא בין הליכוד ביתנו לבין הציר המאוכלס ביאיר לפיד מיש עתיד ובנפתלי בנט מהבית היהודי. הם לא התכוונו לכך, אבל שניהם חשים כאילו נתניהו כלא אותם בחדר אחד ואז אירעה מין חתונה פוליטית בין שניים שאינם מתאימים להיות זוג לאורך ימים, אבל בדו־שיח שנוצר ביניהם הגיעו למסקנה כי בעניינים מעשיים המשותף ביניהם רב מהמפריד.

אחרי שהתוודעו למצבם, ובמציאות שאליה נקלעו שלא מדעת, הגעתי למסקנה כי מאמצי הליכוד להפריד ביניהם טרם סיום המשא ומתן הקואליציוני לא יצלחו. הם יצעדו יד ביד עד לפתח חדר הישיבות של הממשלה. שניהם משוכנעים כי בנפרד כל אחד מהם ייחלש יותר מאשר עתה. דילמת האסיר מתורת המשחקים הנודעת אינה חלה על מצבם.

בליכוד ביתנו מעריכים כי רבנים יגויסו ללחוץ על בנט להיפרד מלפיד. אפשר שזה רצוי, אבל לא יקרה. הן מפני שבנט קיבל שלשום בוועידת הבית היהודי סמכויות כה נרחבות שאיש בסיעתו לא יקום עליו, ובעיקר מפני שלאחר ההסכם המוקדם עם לבני הלחץ עליו אינו להיכנס לממשלה אלא דווקא להפך. במקומו של עורך הדין דוד שמרון, המייצג את הליכוד במשא ומתן, הייתי צופה בקלטת מוועידת הבית הלאומי ומאזין היטב מתי נשמעו מחיאות כפיים.

גם זאת: לפיד ובנט מתעניינים בשני תיקים בכירים, ותו לא. זאת אומרת, שאין לליכוד ביתנו במה לפתות שמונה מעשרת השרים שיהיו לציר לפיד־בנט. גם זאת: ייתכן שלפיד ובנט שיכורי כוח, אבל הם מעריכים כי אם המשא ומתן יגיע למבוי סתום ויוכרזו בחירות חדשות - יש עתיד תזכה בתוספת של קולות מהקהילייה הרוסית ובנט מקווה לזליגה מסוימת של קולות ימניים לעברו. גם אם לפיד ובנט טועים, הם מעריכים כי בחירות מוקדמות אינן סיבה לסגת מתביעותיהם.

לפיכך, האסטרטגיה שלהם תהיה לעמוד על שלהם. עד כדי כך, שלהערכתם הליכוד ביתנו ייאלץ לפרום את ההסכמים עם התנועה, קדימה, ש"ס ויהדות התורה כדי להרכיב ממשלה.

תזה זו תתמוטט אם יעלה בידי הליכוד ביתנו לגייס את העבודה לקואליציה. אשר על כן נרמז כנראה לשלי יחימוביץ' כי תוכל לקבל את תיק האוצר. אין סיכוי שתסכים, זו מלכודת מוות פוליטית למנהיגותה, ולמפלגתה בכלל. לכן העבודה תישאר באופוזיציה גם אם ארבעה מח"כיה משתוקקים להצטרף לממשלה.

נתניהו אדם נחוש. הוא צמוד מטרה. אינו מרפה. גם בנט יודע זאת מימים עברו. בכל זאת אילו נכנסתי בנעליו של שמרון הייתי מציע לראש הממשלה מהלך מקורי, שהוא "יציאה מהקופסה": לזמן במוצאי שבת את לפיד ובנט למשא ומתן שיימשך עד שייצא עשן לבן מבניין הטרה־סנטה הסמוך למקום מגוריו של נתניהו.

כולם יאמרו שהרעיון בלתי מעשי. במחשבה שנייה יבינו כי אם המשא ומתן מתנהל בתום לב - זהו הצעד הראוי.     

 האמינות של פרץ

אין פסול בכהונת שר בממשלתו של בנימין נתניהו. אבל עמיר פרץ מאס באפשרות זו. בשמה נטש את מפלגת העבודה והצטרף אל התנועה בראשות ציפי לבני. הסביר שעשה כן כדי להבטיח לעצמו מקום משוריין באופוזיציה. לבל ייגרר, חס ושלום, לחיים פרלמנטריים תחת כנפי הליכוד.

עד שנקרתה ההזדמנות והוא הוזמן אל נתניהו ויצא מועמד לשר. איני זוכר התכחשות כה בוטה להתחייבות כה נחרצת, שאינה מחזיקה מים כבר במבחן האמינות והאיפוק הראשון.

מה שאירע אישית לפרץ מאושש את ההנחה שהשלטון כה משחית וכה אנוכי, עד שהוא מפורר יושרה של פוליטיקאים רבים ללא הבדל מפלגה והשקפת עולם. הקנוניות מככבות כסמלה המסחרי של הכנסת, ואוי לאזרחים

הגונים הקרבים אליה. כפי שקבעו חכמים: "הוו זהירים ברשות, שאין מקרבים לו לאדם אלא לצורך עצמן; נראים כאוהבים בשעת הנאתם ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו". בגלל רמת אמינות כמו של פרץ. 

 תמיד אשמים

פנייתה של התנועה לאיכות השלטון ליהודה וינשטיין לחקור אם המכתב בגנותו של גדעון סער מזויף או שמא יש דברים בגו, שזורה בעתירה אחרת שלה לבג"ץ נגד היועץ המשפטי המסרב להורות למשטרה לחקור את פרשת מסמך הרפז.

אליעד שרגא הסביר השבוע כי אילו המסמך המזויף, שיצא ב־2010 מלשכת גבי אשכנזי ומצא דרכו לערוץ 2 היה נחקר כראוי - אפשר שאיש לא היה מעז לפרסם עתה את המכתב האלמוני נגד שר החינוך. הרפיון של וינשטיין בפרשת הרפז־אשכנזי עלול לעודד זייפנים לפעול בשיטה נלוזה דומה כלפי כל איש ציבור, סער כאחרים.

התוצאה מקפיאת דם. אלמלא פנה אייל ארד שנפגע מהזיוף למשטרה - ייתכן כי עלילת הדם נגד אלוף יואב גלנט היתה עולה יפה, ועד היום היה הציבור מאמין כי אהוד ברק והוא הם אבות המסמך הנגוע.

הפנייה למשטרה איפשרה את החקירה הנאותה של מיכה לינדנשטראוס, שהצביעה על לשכת אשכנזי כעל מקור הזיהום, ומצאה פגמים משניים אצל יריבו ברק.

הוא הדין בעניין סער. אם עשה משהו מהמעשים המיוחסים לו במכתב שלשונו דלוחה כי אז יש למצות עימו את הדין. אך אם יתברר כי הנשים הנזכרות בו מכחישות כל טיעון הכלול במכתב - כי אז עשוי הגלגל להתהפך, וסער ייצא מן השערורייה כדרייפוס חדש, הבן־יקיר של מרכז הליכוד. כאילו היה תעתיק של האלוף גלנט בבגדים אזרחיים.

בהקשר זה נקלעה העיתונות לתזזית. מאז נחשפו מעשי האונס של משה קצב, נוטה התקשורת להלקות את עצמה מדוע לא הקדימה לחשוף את הפרשה. מצטער, לא משתתף.

לפני כשלוש שנים חדל שחר אלתרמן לערוך את כתב היד של ספרי "התפכחות" בטענה כי איני מבין שהעיתונות ידעה על מעשי הנשיא ושמרה על קשר שתיקה.

הוא שיגר אותי לשני עיתונאים - העורכת רותי יובל והכתב שלום ירושלמי. מהבירור עם השניים עלה כי המידע שהיה בידם בזמן אמת לא הצדיק את הפרסום. אילו פירסמוהו - היו טוענים כלפיהם כי הרסו משפחה נורמטיבית בהסתמך על רכילות בלבד.

לפי זה העיתונות תמיד אשמה, אוי לה מיוצרה ואוי לה מיצרה. אם תפרסם על יסוד שמועות - יאמרו שאינה אחראית; ואם תנהג באחריות ותתאפק - יאשימו אותה בדיעבד בקשר של שתיקה.

לא נכון שבמקרה של סער התקיים קשר שתיקה. עמית סגל וגיא פלג העידו בערוץ 2 כי העיתונאים ניסו להשיג מידע, אבל התוכן היה פריך.

אם הנשים המעורבות לכאורה בטיעונים מכחישות או מסרבות להתלונן, שום עיתונאי הגון אינו יכול להביא את תחקירו לפרסום. כך ראוי. מפרסמת או גונזת - העיתונות תמיד אשמה.

 למה לא בסוויטה?

לא מצליח להתרגש מהאסון אשר ניחת על האסיר בן זיגייר, ששם קץ לחייו. החזקתו בבידוד אושרה בידי שופטי העליון בראשות דורית ביניש. הטענה שהבידוד הפעיל עליו לחץ נכונה. אך כל זה מתקיים בכל מקרה שבו מתיר העליון לנתק בין הנאשם לבין אסירים אחרים.

איש לא העלימו. עורכי דין בכירים ייצגוהו. אביגדור פלדמן פגש בו ערב התאבדותו. ממשלת אוסטרליה ידעה. גם משפחתו. מה היא, אפוא, הטענה? שלא הוחזק בסוויטה במלון המלך דוד בירושלים?

היתה חובה להגן על חייו גם נגד רצונו. שירות בתי הסוהר (שב"ס) נכשל במילוי תפקידו. זה קורה לו גם באגפים פחות שמורים ומבודדים. אם היתה התרשלות צריך להעמיד את האחראים לדין, ואפשר שהצדק עם טענת הסוהרים כי בסופו של דבר אין השומרים יכולים למנוע מאדם מדוכא ליטול את נפשו בכפו.

זה עניין של שב"ס. לא של מערכת הביטחון, לא של שלטון החוק. יש סיבה להצטער על מותו של כל אסיר שהתאבד. זיגייר אינו חריג ואינו ראוי לשימת לב רבה משל אסירים אחרים שבחרו לשים קץ לחייהם.

 כך הפכנו לעם הספר

לפני יותר מ־12 שנים סעדו הכלכלנית ממילאנו מריסטלה בוטיצ'יני והפרופסור מתל אביב צבי אקשטיין בקפיטריה של אוניברסיטת בוסטון. נגיסה ועוד נגיסה, ונולד מחקר שהתגבש לספר "המיעוט הנבחר", אשר ראה אור באוניברסיטאות של פרינסטון ותל אביב.

הם ניסחו תיאוריה מעניינת המבוססת על מקורות מגוונים, ובהם גם הגמרא. תמציתה: במאה הראשונה לספירה, זו שבשנת 70 שלה נשרף בית המקדש בירושלים, נקבעה הלכה אשר חייבה כל ילד יהודי לנטוש את עבודתו בשדות של הוריו וללמוד קרוא וכתוב. מה שנקרא בפי הסופרת יוכי ברנדס "מבית המקדש לבית המדרש". בתלמוד דווח כי "480 בתי כנסיות היו בירושלים וכל אחת ואחת היה לה... בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה".

האוריינות - זו ידיעת הקרוא וכתוב - העיקה על הכלכלה החקלאית של היהודים. היא שאבה כוח עבודה צעיר מהקטיף בשדה לבית המדרש, ועלתה הון עתק לקהילה ולמשפחה, שנצטוו לממן את שיגור הנער ללמוד בישיבה. פרק בחינוך חובה. זאת בעיקר מהמאה השלישית ואילך (רבי יהודה הנשיא חתם את המשנה בשנת 220 לערך). 

הכלכלה החקלאית לא יכלה לממן חוק חינוך חובה. התוצאה היתה, כתבו אקשטיין ובוטיצ'יני, שחקלאים יהודים רבים הפכו לנוצרים כדי לחמוק מחובת הלימוד של בניהם; וכשהגיעו המוסלמים לארץ במאה השמינית כבר התמעט שיעור היהודים והם עברו לערים שבהן האוריינות יכלה להבטיח פרנסה, והעם היהודי נטש את אדמותיו. הוא גם ירד מהארץ למדינות שבהן אוריינות העניקה לו קיום כלכלי בכבוד בהשוואה למקומיים הנבערים מדעת.

זו מחשבה מצמררת, אמרתי לאקשטיין שכיהן כמשנה לנגיד בנק ישראל, שהנה חובת הלימוד פגעה באחיזת העם היהודי בכלכלה החקלאית בארצו.

לטווח הקרוב, אישר, אבל לאורך ימים האוריינות היתה לו לנכס. העניקה לעם היהודי יתרון על פני האחרים. הפכה אותו ל"מיעוט הנבחר", ל"עם הספר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו