למה התנדבתי לתורנות בליל הסדר

ימים מורכבים לכולנו. לכם שבבית, שמבלים שעות ארוכות עם הילדים תוך כדי עבודה ולצד דאגה להורים ולסבים, אך גם לנו, הצוותים הרפואיים. עוד לפני הקורונה עבדנו מסביב לשעון, בתורנויות ארוכות ועמוסות, כשמשמרות של 26 שעות במחלקה לרפואה דחופה הן דבר שבשגרה. אבל תורנות של לפני חודש היא לא אותה תורנות של ימי קורונה. היא משהו אחר. הצורך להתמגן כדי לא להסתכן - ובטח כדי שלא לסכן - אווירת הפחד וחוסר הוודאות שאופפת את המטופלים, וגם אותנו, הפכו את הימים לאחרים. הידיעה שטעות אחת קטנה עלולה להוביל לשליחת עשרות רופאים לבידוד ולסכן עשרות חולים, לצד הדאגה למשפחה שבבית, היא לא קלה.

התנדבתי השנה להיות תורן בערב ליל הסדר. זו לא פעם ראשונה שאני עושה את זה, אך בעבר, ביום שאחרי תורנות דומה, התכנסנו כל המשפחה. השנה לא נתכנס בכלל. את ערב החג, שנחשב למסורת מרגשת, יקיים כל אחד בביתו שלו. או לפחות, כך אני מקווה. למרות שאני מתגורר במרחק רחוב אחד מהוריי ומסבתי, לא התראינו מזה מספר שבועות. אבי וסבתי בקבוצת סיכון, ולכן מרגע שנכנסו ההנחיות שמרנו מרחק. כמשפחה קטנה, שבשגרה נפגשת לעתים תכופות, לא קל לנו. בייחוד לא קלה המחשבה על בת זוגתי שתבלה את ערב החג לבד בדירתנו. בכנות, הייתי שמח לבלות עם המשפחה את הערב הזה, אבל אני מעדיף לאפשר לאנשים שמסורת החג חשובה להם אף יותר מלבלות עם המשפחה המצומצמת, ולקבל מהם אנרגיה לתקופה הקרובה, שכפי שמסתמן הולכת להיות קשה במיוחד.

אני רוצה להאמין שתורנות ערב החג תהיה שקטה, שאתם תישארו בבית אלא אם מדובר במקרה חירום רפואי אמיתי (ואז בבקשה תגיעו מהר ככל האפשר), ושבעוד שבועיים לא נראה קפיצה של נדבקים שנבעה מיציאה מבידוד בערב החג. מאחל לכולנו ימים שקטים ובריאים יותר.

ד''ר סטס ליפשיץ הוא מתמחה ברפואה דחופה, בית החולים רבין