חיוניים בשניים: הזוגות שנמצאים בחזית

רופאה ורנטגנאי 

שירה ואורי ברעם עובדים בבית החולים העמק ומתגוררים בכפר יחזקאל. ד"ר שירה ברעם, מהיחידה לטיפול בליקויי פריון בבית החולים העמק בעפולה, מרגישה שהשבועיים האחרונים היו רק הפרומו לאתגרים שהיא ובעלה אורי התמודדו איתם מאז התפרצות נגיף הקורונה.

זה התחיל עם החמרת ההגבלות כשבעלה נחשף לחולה קורונה במסגרת עבודתו כרנטגנאי במרכז הרפואי שבו היא עצמה עובדת. 

"בעלי רק אתמול יצא מבידוד של שבועיים אחרי שהוא נחשף למטופל שהתגלה בדיעבד כחולה קורונה. 

"זה היה לפני שבועיים, בדיוק כשכל ההגבלות התחילו. 

"אז הוא יצא אתמול מהבידוד היישר לעוד תורנות של 24 שעות במכון הרנטגן של בית החולים", סיפרה אתמול ד"ר שירה ברעם. 

"את הבידוד הוא העביר ביחידת הדיור בבית שלנו, שלמזלנו לא הספקנו עדיין להשכיר אותה. תקשרנו טלפונית ועם קצת צעקות מלמעלה למטה. הורדנו לו אוכל לדלת הכניסה של היחידה, והוא פתח את הדלת ולקח את האוכל".

בשונה ממרבית המשפחות, שירה ואורי עובדים שניהם בעבודות חיוניות. לשניים יש שלושה ילדים קטנים בני 13, 10 ו־6.5, שנאלצו להתמודד במשך שבועיים ללא אביהם שהיה בבידוד ובחלק משעות היום גם ללא אמם, שנאלצה להמשיך לעבוד כרופאה בבית החולים. 

"הילדים שלנו התמודדו עם זה בגבורה. להורים שלנו כמובן אסור להתקרב, אבל למזלנו בימים כאלה עם ישראל מתגלה במלוא תפארתו, אנחנו גרים באזור שיש בו קהילה תומכת", אמרה שירה.

"שכנים לקחו את הילדים מדי פעם אליהם לארוחות ערב כדי שלא יבלו את כל היום לבד בבית. 

"גם עכשיו הם נמצאים הרבה שעות לבד בבית. אז לילד הקטן שלנו יש מעין קייטנה שבית החולים ארגן, ויש לנו גם זוג מאמץ מהיישוב גן נר, שצ'יפר אותנו בארוחות במהלך השבועיים שחלפו". 

ד"ר שירה היא רופאת נשים המתמחה בפוריות. בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, העבודה ביחידה לטיפול בליקויי פריון פחתה מאוד בשל הנחיות משרד הבריאות לא להתחיל טיפולים חדשים ולסיים את הקיימים. גל הטיפולים הנדרש הסתיים, וכעת תחזור ד"ר שירה לחדר הלידה.

"עכשיו אנחנו לקראת מעבר לעבודה במשמרות של 12 שעות עבודה ו־24 שעות מנוחה, כך שבתורנויות יעבדו תמיד אותם צוותים למקרה שאחד מאנשי הצוות יידבק בקורונה, ואז כל הצוות שלו יצטרך להיכנס לבידוד. 

"אני ואורי ננסה הפעם לתאם בינינו את המשמרות. נוודא שלא תהיה חפיפה בשביל שאחד מאיתנו יהיה בבית עם הילדים", מסכמת ד"ר שירה.

"השבועיים האחרונים היו ג'ינגול אחד שלם, אבל כמו שאמרתי ליועצת בית הספר, שהתעניינה איך הקטן מסתדר ואם אפשר לעזור: אנחנו צוותי הרפואה הכי טובים בלג'נגל באוויר, וככל שנותנים לנו יותר כדורים אנחנו עושים את זה עוד יותר טוב. 

"אבל נקווה שלא יתווספו לנו עוד כדורים כדי שבאמת נצליח לבלום את הנגיף הזה, ולא נגיע למספר מטופלים גדול מדי שישבור את המערכת".

טכנאי מחשוב ומנהלת משק

בשבועיים האחרונים רחלי וויקי כהן מצפת מתראים בעיקר במקום עבודתם. רחלי (43) קיבלה רק השבוע את המינוי הרשמי שלה לתפקיד מנהלת המשק של המרכז הרפואי זיו בצפת, וויקי (43) הוא טכנאי ביחידת המחשוב של בית החולים. 

"בדרך כלל המשמרות של עובדי המשק עומדות על שש שעות ביום, אבל עכשיו אנחנו במתכונת חירום שמכתיבה עבודה במשמרות של 12 שעות ביום, אחת ליומיים (יום כן, יום לא) - כדי למנוע הידבקות של כל הצוות", מספרת רחלי כהן, מנהלת המשק של ביה"ח זיו בצפת. "אני ובעלי בעצמנו חרדים לילדינו, אבל אני מרגישה מחויבות כלפי העובדים שלי, שלכולם יש ילדים קטנים בבית. אני עובדת 12 שעות ביום, יום בביה"ח ויום מהבית, אבל אני גם לא ישנה בלילות מתוך דאגה, שנתונה קודם כל ל־120 העובדים שלי. לצד ההיערכות לחג הפסח והכשרת בית החולים, עובדי המשק צריכים להיכנס למקומות שהיו בהם חולי קורונה כדי לבצע בהם עבודות חיטוי. אני דואגת להם למיגון המתאים כי את כולם מלווים חששות איך לפעול כשהם מגיעים הביתה ופוגשים את המשפחה שלהם".

רחלי לא מפסיקה להדגיש כמה היא ועובדיה גאים לעבוד בבית החולים זיו, שדואג לשמירה על ביטחונם ולמחסורם. אבל גם היא כמו עובדיה אם לשלושה ילדים. הוריה כמו הוריו של בעלה ויקי הם מבוגרים הנמצאים בעצמם בקבוצת סיכון לתחלואה קשה מווירוס הקורונה, והם לא רוצים לסכן אותם בשמרטפות על הנכדים. 

"בעלי עובד בכל יום קרוב לעשר שעות ביחידת המחשוב, ומסתובב המון במחלקות עם מסיכה וכפפות. אנחנו חרדים כשאנחנו מגיעים הביתה, יש לנו שלושה ילדים וכל היום מסבירים להם על חשיבות השמירה על ניקיון הידיים" מסכמת רחלי. "גם הילדים מפחדים לשלומנו אבל אין ברירה, זה חלק מהמחויבות ושנינו מסורים אליה. הילדים שלי מהיום הראשון ובמשך שבועיים לא יצאו מהבית. יש לנו תאומות בנות 16 ובן בן 12.5. הם לפחות גדולים, אבל עדיין יש להם המון מטלות לימודיות". 

 

בית אבות ומרכז מזון

רחלי ומיקי דנינו ממעלה אדומים נחשבים שניהם לעובדים חיוניים. היא עובדת בבית אבות "עמל ומעבר" בעיר, כמנהלת השירות לריפוי בעיסוק, והוא עובד בחברת המזון טעמן שבאזור התעשייה מישור אדומים, כסגן מנהל מחסן ומנהל מחסן ממוחשב. אמנם מאז תחילת ההגבלות רחלי שהתה בביתה כיוון שסבלה ממחלת חום, אך החל ממחר תחזור לעבודתה. 

כיוון שלא ניתן להיעזר בתקופה זו בסבים ובסבתות, רחלי ומיקי כבר נערכו מראש וסיכמו ביניהם על חלוקת הזמן. "חילקנו את היממה חצי וחצי - סידרנו את זה כך שאני אעבוד משש בבוקר עד שתיים בצהריים ומיקי יעבוד משתיים בצהריים עד הלילה", היא מסבירה. לשניים יש שני ילדים קטנים בני חמש וחצי ושנתיים וחצי. לפני כשבועיים התפתחה אצל רחלי מחלת חום. כיוון שלא שהתה בקרבת חולי קורונה לא נערכה לה בדיקה לגילוי הנגיף, אך היא התבקשה ממעסיקיה להישאר בביתה, על מנת שלא לסכן את אוכלוסיית הקשישים. 

בין עבודה מהבית והדרכה מרחוק של המרפאות בעיסוק בבית האבות, לבין לימודים מרחוק לתואר שני באוניברסיטה העברית, רחלי מצאה עצמה מפעילה קייטנה מהבית. "פתחתי קייטנת אמא קורונה", היא צוחקת ומוסיפה: "יש לנו סדר יום מוקפד. אנחנו פותחים אותו בתפילה ולאחר מכן אני עושה להם מפגש בוקר כמו בגן. הם מכינים איתי את הארוחות ולכל אחד יש מטלת ניקיון לפסח. חוץ מזה אנחנו לומדים את ההגדה כי בפעם ראשונה לא נעשה את הסדר עם ההורים". רחלי מחכה לחזור לבית האבות: "אני מתגעגעת אליהם. אני שומעת מהצוות שלי הרבה סיפורים קשים. יש לנו קשישים עם דמנציה שמראים תסמינים בעייתיים לאור המצב ולא מבינים את השינוי בשגרה שהם רגילים אליה. הם לא מבינים למה המטפלים מסתובבים עם כפפות ומסיכות, למה המשפחות שלהם לא מבקרות אותם יותר, למה הם לא יכולים לשבת בקבוצות גדולות. הם לבד וחוששים, וכל השינויים האלה גורמים להם לאי שקט", היא אומרת. 

שב"ס ויס"מ

בימים כתיקונם, אבי וריקי אברהם משלימים זה את זה בשעות העבודה שלהם. רפ"ק אבי אברהם הוא מפקד יס"מ מרחב כנרת של המשטרה וריקי היא עובדת שב"ס (שירות בתי הסוהר). מתוקף תפקידו הוא אחראי על תפיסת פושעים שחלקם נשלחים לבסוף לכלא, ואשתו עוסקת בשיקום עבריינים בכלא חרמון. גם בימי חירום אלה הם משלימים זה את זה, אבל הפעם בהיבטים אחרים. 

"אנחנו מתמרנים. בעקבות משבר הקורונה, ריקי עברה ממשמרות יומיות למשמרות של שלושה ימים בבית הסוהר ושלושה ימים בבית. אז גם אנחנו עובדים במשמרות בשמירה על הילדים בבית", מסביר אבי אברהם. "הילדים שלנו בני 14, 13 ו־8. עד עכשיו ההורים שלנו היו שומרים על הילדים אבל עכשיו הם נמצאים בקבוצת סיכון". 

"בשלושת הימים שאני לא נמצאת, יש שעות בבוקר שהם נשארים לבד עד שאבי מגיע הביתה", מוסיפה ריקי. "כשאבי מגיע הוא מנהל שגרת בית מלאה, יותר טוב ממני אפילו. הוא אבא שהוא כמו אמא. בשגרה אני עובדת במשמרות יומיות, אבל אין לנו ברירה אלא להירתם למשימה הלאומית למיגור נגיף הקורונה ולנסות לתמרן בין המשפחה לבין הארגון שאנחנו מחויבים אליו".

מאז התפרצות הנגיף בישראל העביר השב"ס את עובדיו למתכונת של משמרות ארוכות כדי להקטין את החיכוך של האסירים עם מי שבא מבחוץ, ובכך לצמצם את הסיכון לכניסת הנגיף אל תוך כותלי בית הכלא. כל סוהר שנכנס למשמרת בבית הכלא ממלא שאלון בריאות שבו הוא מחויב לדווח היכן היה בימים שלא היה במשמרת. זאת אחרי שמדדו לו את החום בכניסה לבית הסוהר. 

כלא חרמון שבו עובדת ריקי מוגדר כבית סוהר שיקומי, וריקי עובדת במרכז היצרני, שהוא חלק משרשרת השיקום שדרכה עוברים האסירים. "בעקבות התפרצות הנגיף, המרכז הוכשר כולו לטובת ייצור מסיכות מגן לעובדי הרפואה. רק מכלא חרמון אנחנו מוציאים בממוצע 9,000 מסיכות מגן - יותר מכל בית סוהר אחר במחוז צפון", מספרת ריקי אברהם. "בשביל האסירים זה משהו חדש, אבל רובם רואים את זה כשליחות. הם אומרים, אנחנו ממילא כאן, אז בואו לפחות נעשה משהו לטובת החברה".

גם שגרת עבודתו של אבי אברהם השתנתה מקצה לקצה. יס"מ מרחב כנרת שבפיקודו מכסה את תחנות המשטרה של צפת, קריית שמונה, טבריה, ראש פינה ומעלות, ועובדת לרוב מול עבריינים קשים. מאז התפרצות נגיף הקורונה, שוטריו עובדים בעיקר מול אזרחים המפירים בידוד או את התקנות שהוכרזו לשעת חירום. אבל גם בימים אלה העבודה השוטפת מול פושעים ממשיכה, אולם בימים אלה גם היא קצת יותר מורכבת. 

"העבודה עכשיו מסוכנת יותר כי אתה בעצם בחיכוך עם מישהו שתמיד יש חשש שהוא נושא את הנגיף. בשבוע שעבר היה לנו מקרה עם צוות שלי שפעל בגזרת טבריה, והיה חשש שעבריין שנעצר הוא חולה בקורונה", הסביר אבי אברהם. "אז במשך שעתיים־שלוש התמודדתי עם השאלה כיצד לדווח ולעדכן את הלוחמים שהם נחשפו למישהו שחשוד כחולה קורונה ולצורך להכניס אותם לבידוד. לשמחתי קיבלנו בסוף תשובה שהוא לא נגוע במחלה, והצוות חזר להיות צוות מבצעי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו