אי אפשר שלא להתייחס לשתי תופעות שקורות היום במוזיקה הישראלית, ופועלות בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, מתנגדי שירת הנשים שמבקשים לנקות את המרחב המוזיקלי המקומי מקולות של זמרות. מן הצד השני, מבול של זמרות צעירות שנכנסות לשדה הזה ומצטרפות לנשים נהדרות שהביאו ומביאות למוזיקה הישראלית כמה מהרגעים היפים ביותר שלה.
כמי שההחמרה המטורללת הזו בהלכה לא באמת מדברת אליו, אני מברך על כל טיפה במבול הזה. בשבוע שעבר נכנסה לזירה, בצעד בטוח ונחוש, יסמין מועלם. אם יצא לכם לשמוע את השיר "מסיבה" ברדיו בשבועות האחרונים, בטח הבנתם שמשהו הולך לקרות פה.
אז מה שקרה הוא "אריה". אלבום בכורה של בחורה בת 24, שלא מנסה להישמע כמו אף אחת אחרת, שלא ממסגרת את עצמה בתוך שום סגנון, שיודעת לחשוף את הסדקים ב"כמה מתוק" ואז להעלים אותם לגמרי כשהיא מבצעת את "כסף" (למי שהחליט על סדר השירים הזה - שאפו ענק), שבוחרת נבחרת חברים/מפיקים שבוראת לה נופי סאונד מדויקים, שכותבת פתוח וישיר באומץ של טייסת קמיקזה, שעושה את כל זה בלי עזרה של שום תוכנית ריאליטי ועם חיוך נינוח על השפתיים.
למועלם יש משפחה מוזיקלית עם רקורד של נדודים בעולם; רקע מוזיקלי שנע בין בוב מארלי, מוצרט ואום כולתום; מסר של נשיות חזקה, ראויה ובלתי מתנצלת; ותערובת סגנונות צבעונית ומעודכנת. רגעים של פסנתר או גיטרה אקוסטית הופכים בהדרגה למרבדי אלקטרוניקה סקסיים, שירים שמתחילים כמו פופ חותכים לאר אנד בי, ומסתיימים בהיפ הופ. ההגשה שלה מלהטטת בין השירים ומצליחה להציג כמה צדדים ורגעים שונים שלה. היכולת הזו - להחזיק בו־בזמן בכמה צדדים או קצוות, לנוע על ספקטרום ולא להיות בינארית - היא לא רק שיקוף של רוח הדור, אלא, כשמדובר ביוצרת ובמבצעת, עדות לבגרות ובשלות שנדיר לפגוש.
צריך להתעכב על המילים של מועלם. הכתיבה שלה טובה, ממש טובה, אבל זה לא הדבר הכי מסקרן בה. הכתיבה שלה מגוונת לא פחות מהסגנונות שבהם היא פועלת. לא רק ברמה המבנית (שירי פופ מול קטעי ראפ), אלא ביכולת לכתוב כמה קולות של עצמה. היא חזקה ושבירה, אוהבת ומשחררת, מקנאה ומחייכת, תמימה ומלאת ניסיון. אולי פה נמצא הכוח הגדול ביותר של "אריה" - ביכולת שלו לגרום לי לראות, אפילו אחרי האזנות ספורות, את היוצרת שלו כדמות עגולה, שלמה ומסקרנת מאוד.