2020 בסיפורים: מקודשת

האביב שלה התחיל בחורף של העשור האחרון. שמלה שחורה משובצת פרחים אדמדמים הוליכה אותה למשרדה החדש שחלקה עם עשרות אנשים. אלה קיבלו את פניה באחת ואחר התפזרו איש לתאו. משנכנסה לתאה, נהרות מידע הציפו את עיניה. מסכים, מסכים מרקדים מעלה ומטה. רשימות ארוכות, מספרים פזורים וליקוטי ידיעות שיש לתור בהם ולתת בהם סדר. ממרקע הטלוויזיה במרכז החדר המונים זעקו לחירות מרודנות בעולם הערבי. היא נעמדה לרגע כדי לשאוף מעט אוויר. חלל גדול כל-כך מזמין חיבורים חדשים, חשבה. היא ניסתה לדוג פיהוק או צחקוק, אך לשווא. איש בתאו ספון. אז לא חשבה כיצד תראה דור בא ודור הולך והיא לעולם נשארת במרחב הגדול הזה, לבדה. בראשית, רוח נעימה פעמה בה.

אוהלי המחאה הנשקפים מחלון המגדל העלו בו זיכרון ילדות קסום מהימים בחופשות הקיץ עם משפחתו בכנרת. רגעים קטנים ששמר בלבו, ללמד את הדור שיבוא. עתה הוא משתעשע ברעיון מהפכני משלו זמן שהוא נצור במגדל הזכוכית. פיתוח אפליקציה שתחסוך זמן להמונים ותכניס לו כסף מהיר. הרעיון כבר רובץ בראשו חודשים דרוש רק הפיתוח. ובלילה ארוך שכזה נותרו לו רק עוד כמה קירות לסייד וייפטר כבר מעונשו של בניין זה. זמזום ההתראות מהמכשיר הסלולרי קטעו את מחשבתיו. אימא מוסרת ששוב צבע אדום בבית. הנה באות שוב הריצות, ההבטחות והאכזבה. שוב תשקוט הארץ עד לסבב נוסף. והכול נשמע כמו הד באוזניו, כי כבר רחוק הבית מעולמו החדש.

בבית הקפה הקטן מתחת למשרדה עשתה לעצמה מידי יום מעשה של חסד. עשרה דפי נובלה נושנה. שעת רחמים במרחב ממשי משלה. נקייה מטרדות התקתוק המתמשך. לפעמים משנחה נשמתה הייתה מזמינה אותו בדמיונה לבוא לידה. לחלוק יחד שיחת חולין על סוגי עדשים. חומות וכתומות וירוקות. להבשילם יחד בקדרה ולהמתין ללא מעש. חולמת אותו ומיד מקיצה.

מדי פעם הוא היה מציץ בה ונפגע. מנביט בתוכה את זרעי תאוותו, מפריח איתה את ייסוריו הארוכים מלילות הוללות. בכל בוקר היה משכים קום וסופר אט את אנשי העיר. כיצד מקיצם הם מתכריכיהם, ועוטים עליהם הבל נעורים. ישובים בבתי הקפה ודורשים דין כשגלימות הצדק לגופן. מפריכים עננים של בתי צחוק ורוקמים סיפורי בדים והכול מעלים ומצייצים. לצלם, לתייג, לעלות. רק הוא נותר בשלו. לשפשף, לסייד ולכסות.

והזמן כמו המוות מושך קדימה. מחבר בין ימים וכופל בשנים. היא ממשיכה בעבודתה, אוספת מידע מרחבי הרשת כדי לתת לו קווים ופנים. סופרת את נדידת העמים מהמזרח אל המערב. משרטטת את פני העולם החדש בתנועות מעגליות. הוא שצובר שעות עבודה וממעיט בשינה, מחלק מחשבותיו בין יוצרו ליִצְרוֹ. מבלי משים, כבר עשור חלף.

היא כבר שכחה את הימים שהייתה לוקחת ספר קטן ויושבת לה בבית הקפה. מתנכרת לשאון הרחוב, כאילו מתריסה בו. ממתינה לו שיבוא וישב מולה. כך לפתע, כמו שחלמה בילדותה. יבוא ויחייך אליה בעודו מקשיב לקולה, מתענג על פניניי חכמתה. כמה גלגולים כבר עברה והיא עודנה בדמי ימיה. החיוך כבר זר לה שנים. מדי פעם שביב שמחה תוקף את לבה והוא החמקמק עולה ומתגנב על שפתיה. מטפס לאט. אבל היא לא תאפשר לו. היא תמתין שהוא יכנס בדלת ורק אז תגיע עדנתה. רק אז תנמיך את החומות שבנתה סביבה. רק אז תיפרד מעולם השקר שהיא בנתה לה, בו היא מאושרת לבדה.

הוא תמיד נכנס לדירתו הצנומה המשקיפה לבית הקפה. ידיו עמוסות צבע מתקלף מעבודת היום. עומד מול המראה ובוחן שערה אפורה שנוספה לו או שמא זה הצבע שדבק בשערותיו. והוא כותב אותה כל יום. עוצם את עיניו ומשרטט את תנועותיה האצילות. מדמיין את שערה השחור והארוך נח על כתפיו. זורק לעולם משאלה: מתי כבר יפגוש בה, באותה אהובה.

בערב היא תפשיל את עדייה בזה אחר זה. תשים לבה לטבעת החסרה, זו שמעולם לא קדשה את אצבעה. ותבכה. על תמימותה שאבדה, על לבה המְיֻבָּל.

והוא לא יְדָעָהּ והיא לא תגלה אודותיו. לעת לילה הוא יכבה את המנורה לצד מיטתו ויתעצב אל לבו. ישאל כמידי יום את אלוהיו עד מתי תנדוד שנתו. הוא יקדש אותה בחלומו, ינשק את שפתייה עד שדמעותיה המלוחות יעלו חיוך ענוג. יחוש את בטנה העגלגלה הנושאת את פרי אהבתם. יחד הם ישנו באותו זמן- אך לחוד. יקללו את העולם המתקדם, המהיר, המודרני. זה שהבטיח והכזיב.

אברהם הרן מוטהדה הוא סופר, מורה למקרא ודוקטורנט לחקר עליית יהודי איראן. ספר ביכוריו, "אזאדי", זכה בפרס שרת התרבות לשנת 2017.

2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:

•מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם

•זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן

•הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור

•10 המגמות ששינו את השואו ביז

•טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור

•תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור

•אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"

•עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור

•סיפורי האהבה הגדולים של העשור

•בחנו את עצמכם: מה לא קרה?

•20 הסרטים הגדולים של העשור

•כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!