בתחילת שנת 2015 החליט מארק אוברמרס, מנהלה הספורטיבי של אייאקס, שהגיע הזמן להניף דגל לבן. "אנחנו לא עושים יותר עסקים בדרום אמריקה", הכריז בפני התקשורת והסביר: "לפ.ס.וו איינדהובן יש באזור זה כוח גדול יותר משלנו".
ואכן, באותן שנים חיפשה אייאקס מציאות קרוב יותר לבית, בסקנדינביה, בעיקר בדנמרק, ואת השוק הדרום־אמריקני והמרכז־אמריקני השאירה ליריבה הגדולה. הערב, כמעט חמש שנים אחרי, אייאקס תארח את צ'לסי כשבסגל שלה אין סקנדינבים וגם לא דנים. מה כן יש? שני ארגנטינאים, מקסיקני וברזילאי. בקיץ היא שלחה בהשאלה קולומביאני וארגנטינאי שרכשה לאחרונה, והכל כחלק מסיפור האהבה המחודש שלה עם הכדורגל הלטיני.
זה לא שההיסטוריה של אייאקס היתה נקייה מדרום־אמריקנים. להפך. מאז שמרסיו סנטוס הברזילאי נחת באמסטרדם ב־1995 והפך לראשון, עברו אצלה טובים יותר כמו וואמברטו, מקסוול ולואיס סוארס, וטובים פחות כמו מאורו רוסאלס, ברונו סילבה וגסטון סנגוי, ששנתיים מאוחר יותר מצא את עצמו בהפועל אשקלון.
לאורך השנים הללו הדרום־אמריקנים שהגיעו להולנד היו בדרך כלל זולים, צעירים וכאלה שהסיכון בהבאתם קטן, עד שב־2012 הוחלט לסגור את הדלתות. אייאקס הלכה לחפש באירופה, בדגש על סקנדינביה, וכאמור השאירה את הלטינים לאיינדהובן. כולם היו שמחים בחלקם מהחלוקה הזאת, עד שב־2016 הגיע לאייאקס האנק ואלדמייט, מי שהיה הסקאוט של כרונינגן והאיש שהביא את לואיס סוארס להולנד.
יחד עם האנס ואן דר זיי, שבזמנו הביא לאיינדהובן את ג'פרסון פרפאן הפרואני, פתחו השניים מחדש את הדלת של אייאקס לעולם הלטיני. אם דווינסון סאנצ'ס שהגיע ב־2016 מאתלטיקו נסיונל שינה את קו המחשבה, ניקולס טגליאפיקו שנחת בתחילת 2018 מאינדפנדיינטה כבר הטריף לאייאקס את החושים.
דויד נרס. העלה משמעותית את ערכו // צילום: אי.פי
"כדורגל בלי חוכמות"
בזכות שני השחקנים האלה, האימפריה מאמסטרדם גילתה כדורגל אחר. פחות מלוטש, אבל מלא באלמנט שאייאקס חסרה ממנו: חספוס. הם מכנים אותו "No-Nonsense Football", שזה בתרגום חופשי "כדורגל בלי חוכמות". טגליאפיקו, כמו גם חברו הארגנטינאי ליסנדרו מרטינס, שהגיע העונה מדפנסה אי חוסטיסיה, והקשר המקסיקני אדסון אלבארס מקלוב אמריקה, שונים בתכלית מפרנקי דה יונג או ממתייס דה ליכט שעזבו את הקבוצה, אבל הם מחפים על היעדר אלגנטיות בהקרבה חסרת פשרות, במחויבות, באגרסיביות וברצון עז לנצח בכל מחיר.
אד דה מוס, מאמן עבר וכיום פרשן, כתב כך: "אייאקס שונה. מלאה ברעל דרום־אמריקני. הם משתמשים במרפקים, מנצחים בקרבות ולא מפחדים מאף אחד". כדוגמה, כבש דה מוס את הגול הראשון ב־0:2 מול אפואל ניקוסיה; "חאכים זייך הגביה, וכל הילדים ההולנדים פחדו לרוץ כדי שלא יתבלגן להם השיער. רק הדרום־אמריקנים שעטו לכדור, נתקעו אחד בשני, ואלבארס כבש".
בגלל דברים כאלה, האוהדים כבר מזמן למדו לאהוב את הלטינים ואת תשוקתם המידבקת. הם אפילו מקבלים את העובדה שיש נפילות כמו ליסנדרו מגאז'ן שהגיע מבוקה ג'וניורס והושאל לדפורטיבו אלאבס, כי הם מבינים שמדובר בהשקעה משתלמת - כלכלית ומקצועית.
בארבע השנים האחרונות שילמה אייאקס 62 מיליון יורו על שחקנים לטינים, המון ביחס אליה, ולא עושה רושם שהיא מתחרטת על כך. את דווינסון מכרה לטוטנהאם ברווח של 40 מיליון יורו, טגליאפיקו ודויד נרס העלו את ערכם, וגם מרטינס ואלבארס, שנקנו יחד ב־22 מיליון יורו, נראים כמו מציאה. על המגרש הם נותנים ערך מוסף, כך שאפשר להבין מדוע אייאקס מאוהבת בהם והם מאוהבים בה.
מעבר למשכורות שזהות לקבוצת ביניים בספרד או באיטליה, אייאקס נותנת ללטינים את מה שהם כבר לא מקבלים בבית: בסיס. "בארגנטינה הכל פיזי וקשוח", הסביר מרטינס, "פה ממש מתרכזים בכדורגל, בלמידה ובטקטיקה". כפי שניתן להבין - כולם מרוויחים כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
