הייתם מניחים שבשלב זה של הקריירה שלה, אחרי 32 שנות פעילות (ולא 25 כפי שמציינים הפרסומים, משהו שם לא ממש מסתדר), ללארה פביאן יימאס מההשוואה המנג'זת לסלין דיון. רגע לפני גיל 50, לכבודו תצא לסיבוב ההופעות "50 World Tour" ואשר במסגרתו תשוב לישראל (14 בדצמבר בהיכל "מנורה מבטחים"), ניכר שממש אין לה בעיה להימנות בנשימה אחת עם הדיווה הקנדית.
• הוֹלי היילי! הרומן הבינלאומי של און רפאלי
• גולן עם העם: למי הצביעו הסלבס?
• סבב ב': הבחירות הגרועות של הסלבס
• 25 שנה ל"חברים": ההצבעה בעיצומה!
"בהחלט לא מפריעה לי ההשוואה לאחת הזמרות הגדולות בהיסטוריה", היא צוחקת. "אבל כל הזמן מחפשים להשוות אותי למשהו. זה כבוד עבורי שמשווים אותי לזמרות כמו סלין או ברברה סטרייסנד. נשים חזקות ופורצות דרך".
יצא לך לדבר איתה על ההשוואה?
"בטח! אנחנו גרות באותה מדינה ופועלות במקביל כל כך הרבה שנים, אז יוצא שאני רואה אותה לא מעט".
מתבקש לשאול עכשיו אם חשבתן להקליט פעם דואט יחד.
"האמת היא שלא, כי לשתינו יש לוחות זמנים די עמוסים. אבל זה יהיה כבוד עצום. פשוט לא יצא לנו".
אפשר להבין את טענת לוח הזמנים העמוס. למעלה משני עשורים וחצי מאז שפרצה, פביאן עדיין נחשבת אחת הזמרות המצליחות באירופה – ולא קשה להבין למה. היא נולדה ב-1970 לאב פלמי ולאם בעלת שורשים סיציליאניים. לאחר מספר שנים בסיציליה עברה משפחתה לבלגיה, שם גדלה, התחנכה ורכשה חינוך מוזיקלי מגיל צעיר. עוד בטרם מלאו לה 18 שנים ייצגה את לוקסמבורג באירוויזיון שנערך באירלנד באותה שנה, ואף שלא זכתה הפך "Croire", השיר ששרה, ללהיט באירופה.
לאחר מכן עברה לקנדה, התמקמה בקוויבק והחלה להניע את הקריירה שלה – עד לאלבום ראשון שיצא בכלל בבלגיה. משם התחילה לפעול גם בצרפת, והחל מסוף שנות ה-90' גם הקליטה באנגלית ויצרה לעצמה שם גם מעבר לגבולות אירופה. ובקיצור – כשאתה שר בצרפתית, אנגלית, ספרדית ואיטלקית – קל יותר לפנות לשלל קהלים וליצור לעצמך בסיס מעריצים רחב במיוחד בכל העולם.
בתוך בליל השפות הזה קיים גם ביצוע שלה בעברית לשיר "חורשת האקליפטוס", אותה ביצעה יחד עם אחינועם ניני בפריז, לרגל חגיגות 60 שנה למדינת ישראל. היא ביצעה זאת שוב גם בארץ ב-2010 - הפעם עם הראל סקעת, וביקרה כאן גם לפני ארבע שנים. אולי זה המזג הסיציליאני שמזכיר מעט את זה הישראלי, אולי זה בן הזוג היהודי, ואולי זו באמת ההופעה ההיא בפריז עם אחינועם ניני. כך או כך, ניכר שלפביאן יש קשר עמוק אל המדינה הזו, בה תבקר שוב בקרוב.
"לשבת ליד פסנתר עם גיורא ליננברג ולשיר את 'חורשת האקליפטוס' יחד עם נועה (אחינועם) היה חלק חשוב מאוד בקשר שלי עם ישראל", היא נזכרת. "היה שם רגש עמוק. זה נדיר שאתה הולך למקום כל כך נוגע ומרגש, שלקהל בו יש את היכולת לגרום לך להרגיש שיש משמעות עמוקה למה שאתה שר. כנראה בגלל ששרתי בעברית".
את מתכוונת לבצע את השיר כאן שוב?
"לא. זה סיבוב הופעות שחוגג 30 שנות קריירה, ויש לנו למעלה מ-60 שירים לבחור מהם. אני שרה בו לא מעט שירים, לרבים מהם יש סיפור שמתלווה אליהם ויש דרך תיאטרלית וסדר מסוים לעשות זאת, כך שהייתי צריכה לבחור ולברור, ולצערי את השיר והסיפור הזה לא אוכל להכניס להופעה הזו. כמה שאתה מכבד את המדינה שאתה נמצא בה, עדיין היא חלק ממסע שאתה צריך לדעת איך לספר אותו. אחרת הייתי צריכה לשיר ב-12 שפות בערך!".
את שומרת על קשר עם אחינועם?
אני אוהבת אותה, היא פנטסטית. אבל כמו במקרה של סלין, שתינו עובדות כל כך קשה שפשוט לא יוצא לנו להיפגש. אבל אני מאוד מעריכה אותה".
יצא לך להתמודד עם החרם התרבותי כשהודעת שאת חוזרת להופיע כאן?
"אתה יודע, אני לא מתמודדת עם דברים כאלה רק במקרה של ישראל. זה קורה לי גם בלבנון וברוסיה ובעוד המון מקומות שיש בהם קונפליקט. אבל אני חושבת שאם אמן מחליט להפסיק להופיע במקום מסוים בגלל סיבות פוליטיות, אז הוא יכול באותה מידה כבר להישאר בבית ולא לצאת ממנו, או שילך לעסוק בעבודה אחרת, בפוליטיקה או ביחסים דיפלומטים. זה לא מה שאני עושה. אני פשוט מוזיקאית שלא מגיבה לדברים כאלה. ואני בטח לא יכולה לעצור, להתאים את עצמי ולהפסיק את הפעילות שלי ואת כל מה שאני עושה רק כי לאנשים יש דעות".
את הפריצה הראשונית שלה עשתה פביאן, כאמור, כשנבחרה לייצג את לוקסמבורג באירוויזיון. היא הייתה אז רק בת 17 אבל הפכה מזוהה עם המשדר האירופאי הפופולרי, שאותו חתמה במקום הראשון זמרת בשם סלין דיון. היא שרה שם את "Ne partez pas sans moi", ומשם התניעה קריירה בינלאומית שהפכה אותה מזמרת פופולרית באירופה ובצרפת בפרט, לענקית פופ בעלת שם עולמי. לא הרבה אחריה עשתה זאת פביאן, וזה אומר הרבה על היכולת של התחרות לקחת שמות מקומיים ולהופכם לכוכבי על. ירדנה ארזי שלנו, אם תהיתם, הגיעה באותה שנה למקום השביעי עם "בן אדם". בדיוק 30 שנה אחרי זה, ישראל עשתה קצת יותר רעש בתחרות. אבל באופן מעניין, על נטע ברזילי ו-"Toy" פביאן לא ממש שמעה.
היית מופיעה באירוויזיון שוב, כמתמודדת או בהופעת אורח?
"לא, זה משהו שכבר נמצא מאחורי. עשיתי את זה כבר, 'הייתי שם, קניתי את החולצה' ואפשר להמשיך הלאה".
את עוד עוקבת אחר התחרות? זה מעניין אותך?
"אני משתדלת, כן. יותר כצפייה בידורית. אבל רוב הזמן אני מאוד עסוקה ולא תמיד נמצאת במקום שבו אני יכולה לצפות במשדר בזמן שהוא מתרחש. כשאני מופיעה בצפון אמריקה, למשל, לא מתאפשר לראות את זה. לפעמים אני צופה בתוכנית מאוחר יותר ובוחנת דברים. אפשר להגיד שאני בקשר און אנד אוף עם התחרות, מתקרבת ומתרחקת".
קראת לטור שלך "סיבוב הופעות ה-50". אומרים שלאמני פופ קשה להתבגר, ובמיוחד לנשים. איך את מתייחסת לזה?
"אני צריכה לפענח את זה. אני לא באמת מעניקה לנושא המון מחשבה. זה יכול להשפיע אם הייתי נותנת לדעות של אחרים להפריע לי במחשבה. אני מרגישה שלנשים כמו סיה, מדונה וגם זמרות יותר מבוגרות, לא ממש אכפת אם יש התחלה ותאריך תפוגה. אני יותר מסתכלת על מה שאני עושה כמסע. אני מתעצבת, נודדת ומתאימה את עצמי לזמנים, עושה אדפטציה. אני מוצאת את התפיסות האלה סטריליות, שמרניות ומגבילות".
יש משהו שאת מתחרטת עליו, או שהיית מייעצת לעצמך של לפני שני עשורים לא לעשות?
"אני קצת מתחרטת על כך שלדעתי באמת דיברתי יותר מדי. אם מה שאתה אומר לא תורם ממש, אז אתה פשוט צריך לסתום את הפה. הייתי אומרת לעצמי 'תסמכי על עצמך יותר ושתקי'".
• כחלון, תמצמץ: ציוצי הבחירות הכי קורעים
• או מיי גאד: כך נראית היום ג'אניס מ"חברים"
