בגידה. מילה שמעבירה בי צמרמורת, פחד ובחילה. נתקלתי בה לראשונה כשאקס שלי התקשר באמצע הלילה - שיכור ורותח מהעובדה שהמשכתי הלאה. הוא סיפר לי כנקמה שבערב ההוא שבו איחר לאסוף אותי ממסיבה הוא לא נתקע בעבודה, אלא בבחורה.
בכיתי על איך שחיכיתי לו שם בראש הנקרה, אחרי שהאורות כבו והדי.ג'יי ארז את ההגברה. בכיתי על המבט המרחם של השוטר שנכנס למקום ושאל איך אני חוזרת, ועל הבושה לחזור הביתה בניידת. בכיתי על איך שחיבקתי אותו כשהוא סוף סוף בא, ועל איך שנגע בי אחרי שנגע בה.
כאשה צעירה וטראומטית גרסתי שלבגוד זה המעשה הכי מכוער בעולם, אבל ככל שבגרתי הבנתי שלבגוד זה מעשה של בני אדם.
כי בצד הבוגד נמצא לפעמים גבר שאשתו לא אמרה לו שנים מילה טובה, והוא לא חיפש מישהי אחרת אבל נפל כנווד צמא למימיה המתוקים של חיבה. ולפעמים זאת אישה אומללה, שבעלה לא נוגע בה ואין לה דרך אחרת לחיות באמת בלי לפרק את המשפחה.
רומן מהסוג שאני מדברת עליו לא קורה ברגע אחד של יצר בבר חשוך וריק מאנשים, גם לא באתר הכרויות שכל תכליתו מפגש בין הסדינים. זה תהליך ארוך, איטי וחמקמק, כל כך חמקמק עד שהוא שובה גם אנשים נפלאים. אנשים ערכיים ומוסריים שלא הבינו מה קורה להם, לא קלטו שהם מאוהבים, עד שהיה מאוחר מדי. עד שלא היה אפשר לעצור את עוצמות הרגש, עד שהפכו לבוגדים.
יש לי חבר כזה, בחור שגדל בציונות הדתית, בעל ואב למופת, מלים לא יוכלו לתאר כמה טובות מידותיו וכמה מפוקחות עיניו. יש לו עמוד שדרה מבטון, שכל ישר ולב במקום הנכון. אין בו טיפה של סליזיות, הוא לא מחפש ריגושים, באמת מלח הארץ, איש מרשים. הייתה לו חברת נפש, הם היו כמו אחים - וערב אחד היא ביקרה אותו במילואים. לא היו שם אלכוהול או מוזיקה מזרימה, הם הביטו לתוך העיניים והנשיקה קרתה מעצמה. היום הם נשואים.
השבוע קבע הדין הרבני הגדול בפעם השנייה שאישה שבגדה בבעלה במשך עשר שנים לא תקבל את חלקה בנכסים המשותפים. ואני לא יודעת באילו עיניים לבחון את זה, של מעיין הבוגרת, בת ה-32, או של מעיין הנבגדת, בת ה-20.
נניח לרגע בצד את העובדה שפסיקות כאלו הן (באופן מרתיח) נחלתן של נשים בלבד, ושלבית הדין הרבני יש יותר מדי כוח ביד, יש כאן שאלה חברתית שרק שתתפוצץ לנו בפנים יום אחד.
אין לי ספק שאם חלילה יבגדו בי, ישברו את ליבי, יאלצו אותי לפרק נישואים ולקרוע ילדים - יעניין לי את התחת מה היו המניעים, אני ארצה שהבן אדם יישאר בתחתונים. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על האשה הזו, שאולי עברה גיהנום מצד בעלה. אולי היא לא רמאית, אלא חלשה? יש אנשים שחיים בשקר מחוסר ברירה.
משפט לעולם לא יוכל לעשות הפרדה בין אלה לאלה. יש חוק אחד לכולם והדרך היחידה לשלוט בגורלך הוא לכתוב אותו בעצמך. פעם חשבתי שאין דבר יותר דוחה מהסכם ממון, אבל אולי הוא דווקא מקום שפוי בשיגעון. אולי זוג צריך להחליט מראש איך יראו חייו ביום (חלילה) שיגיע לפרידה. איך הוא בוחר את מי להאשים, אם בכלל, ומה העונש על בגידה.
אולי יבגדו פחות כשידעו מה המחיר כבר בהתחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו