חצאי הגמר הדרמטיים בגביע אפריקה הסתיימו בשתי שורות תחתונות היסטוריות: אלג'יריה, שגברה 1:2 על ניגריה משער דרמטי של ריאד מאחרז בדקה ה־95, חוזרת לגמר לראשונה מאז 1990 ותחפש תואר שני בתולדותיה; וסנגל, שניצחה 0:1 את תוניסיה בהארכה, שבה למעמד אחרי 17 שנים בתקווה להניף את הגביע בפעם הראשונה.
ועדיין, השורה התחתונה שזוכה להכי הרבה כותרות היא זו שמגיעה דווקא מגזרת המאמנים. לראשונה מאז 1998, ובפעם השלישית בלבד בתולדות הטורניר, על הקווים ביום שישי יעמדו שני מאמנים מקומיים: אליו סיסה הסנגלי בסנגל ודג'אמל בלמאדי האלג'ירי באלג'יריה. נשמע כמו פרט שולי, אבל זה לא עניין של מה בכך.
האליפות הנוכחית במצרים היא תזכורת למאגר הכישרונות הבלתי נדלה שקיים ביבשת האפריקנית ולהשתלבות שלהם בצמרת הכדורגל האירופי. סאדיו מאנה, מוחמד סלאח, ריאד מאחרז וקאלידו קוליבאלי הם השמות הבולטים, אבל כמעט בכל נבחרת יש שחקנים מהליגות הבכירות ביבשת הישנה, שזוכים להערכה עצומה ולמשכורות עתק.
ולמרות שהדבר היה כך גם בעשורים קודמים, אולי בממדים פחות גדולים, אף אחד משחקני העבר שעשו חיל באירופה לא הצליח להגיע לאותה רמה כמאמן. מעטים הם אלה שניסו. הרוב הרימו ידיים מראש, בידיעה שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית.
עובדים קשה יותר
"הרבה מאמנים אפריקנים שאלו אותי איך עשיתי את זה", סיפר בשנה שעברה סאנדיי אוליסה, קשר העבר הניגרי שב־2016 מונה למאמן פורטונה סיטארד ההולנדית והיה למאמן האפריקני הראשון אי פעם בליגה אירופית בכירה.
לאחר שהתפטר אשתקד דרך הטוויטר בעקבות סכסוך עם ההנהלה, סיפר אוליסה ל"גרדיאן": "מאמנים אפריקנים צריכים לעבוד פי שניים או פי שלושה קשה יותר. אני מקווה שההצלחה שלי תפתח את הדלת לאחרים".
כרגע קשה להגיד שדלתות נפתחו. מאמנים אפריקנים זוכים למעט מאוד הזדמנויות מחוץ ליבשת, אם בכלל, וגם בתוכה לא קל להם להשתלב בתוך הכאוס שמאפיין את ההתאחדויות.
סיסה ועוזרו. חוגגים את ההעפלה לגמר גביע אפריקה // צילום: אי.אף.פי
מתוך 24 הנבחרות שפתחו את גביע אפריקה הנוכחי במצרים, רק לתשע היה מאמן מקומי, וזה מכיוון שהנבחרות הגדולות מעדיפות לשלם סכומים גבוהים למאמנים זרים, כפי שעשו מצרים עם חאבייר אגירה המקסיקני, קמרון עם קלרנס סיידורף ההולנדי ומרוקו עם הרב רנאר הצרפתי.
הדבר הזה נובע מהרצון של ההתאחדויות להשיג תוצאות חיוביות בזמן קצר, בלי דרך וחזון, והן מאמינות שמאמן מוכח יביא אותן לשם. העניין הוא שזה לא תמיד עובד כך, ולראיה - המונדיאל האחרון, שבו כל חמש הנציגות של אפריקה הודחו בשלב הבתים, ולשלוש מהן היה מאמן זר.
"מסר למקבלי ההחלטות"
בעיני פרשנים מקומיים, רכבת המאמנים הזרים היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהכדורגל האפריקני לא מתקדם לשום מקום ברמת הנבחרות. לכן, דקות אחרי שהוביל את אלג'יריה לגמר מול סנגל וסיסה, התייחס שלשום מאמנה בלמאדי למעמד המאמן המקומי: "המפגש בינינו הוא מסר שצריך להגיע לכל מקבלי ההחלטות בכדורגל האפריקני".
המאבק של המאמנים האפריקנים לא יכול היה לבחור פנים טובות יותר מהשניים שיעמדו על הקווים בשישי. סיסה ובלמאדי הם לא רק מקומיים שמייצגים את המדינה והיבשת, הם גם היו הקפטנים של הנבחרות שלהם באליפות 2004. חברים טובים, שרק יום אחד מפריד ביניהם - סיסה נולד ב־24 במארס 1976; בלמאדי ב־25. "זה יהיה מדהים לשחק מולו בגמר", אמר האלג'ירי, "אני מקווה שזה ישכנע את ההתאחדויות באפריקה להאמין יותר במאמן האפריקני הצעיר".
לזכותם ייאמר שאת הטענה שלהם הם מנמקים היטב לאורך הטורניר. אלג'יריה וסנגל הגיעו לגמר כי הן היו שתי הנבחרות הכי טובות, הכי יציבות, הכי חזקות, והכי חשוב: הן שתי הנבחרות הכי מאומנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו