בערך הוויקיפדיה של יעקב אגמון מופיע המשפט: "מהדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון, התרבות והבידור בישראל במשך כ־60 שנה". הגדרה מחייבת ומכובדת לכל הדעות, שמצליחה להעלות על פניו חיוך מבויש כשאני מקריאה לו אותה.
"אני לא שותף להגדרה הזאת", הוא אומר. "אבל כן, עבדתי ברוב מוסדות התרבות, ניהלתי מוסדות פרטיים וציבוריים. אני מניח שנגעתי כמעט בכל דבר שאפשר להעלות על הדעת שקשור בתרבות הישראלית. שהייתי מעורב בכל דבר שהיה לי אכפת ממנו, שהיו לי זמן וסקרנות לגביו".
הוא נולד בפולין ב־1929, ועלה ארצה בגיל 4. בצעירותו היה חניך השומר הצעיר, ומאוחר יותר הגיע לקיבוץ הראל והחל לעבוד בהפקת אירועים. הקריירה העשירה שלו התחילה באופן רשמי בחגיגות העשור למדינה, אז הביא לראשונה זיקוקי די נור לבמות הבידור, ויצר את מה שיהפוך לימים למסורת.
הוא הקים את תיאטרון "בימות" ואת תיאטרון בית ליסין, ניהל את הקאמרי ואת הבימה, וחתום על מאות הפקות שהיו להצלחות מסחריות ואמנותיות: "הכלה וצייד הפרפרים", "חבורת בימות שרה נעמי שמר", מחזות הזמר "איש חסיד היה", "בוסתן ספרדי", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "ילדי הכרך", "מרי לו" ו"המגילה", ערב שירי ז'אק ברל, ואפילו מופע היחיד הראשון של חוה אלברשטיין. הוא ייסד וניהל פסטיבלים, שהמפורסם בהם הוא ה"תיאטרונטו", שחוגג 29 שנים לקיומו.
והוא גם בעלה של הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי, גילה אלמגור, שצעירה ממנו בעשור. אלמגור תיכנס לסלון לקראת סופו של הראיון, בדיוק כשנשוחח על הזוגיות המיוחדת שלהם. בתיאטרון, כידוע, timing is everything.
במארס האחרון חגג אגמון יום הולדת 90, והיום בצהריים יתקיים לכבודו אירוע מחווה והוקרה בתיאטרון צוותא תל אביב. סוללה גדולה של אמנים תבוא להצדיע לאיש ולאייקון: חוה אלברשטיין (בהופעה נדירה בצוותא), שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, טלי אורן, יעל בר זוהר, גיא זו־ארץ, ישראל גוריון, צדי צרפתי, אוהד חיטמן, עדנה גורן, דפנה ארמוני, אורי בנאי, גלית גיאת, וכמובן, האישה שאיתו כבר 59 שנים, גילה אלמגור. את האירוע ינחה יואב גינאי וינהל מוזיקלית רמי הראל, וכל ההכנסות הן קודש לקרן המשאלות של גילה אלמגור.
אגמון לא נלהב ממסיבות וממחוות. בציניות המוכרת שלו הוא מסכם את התחושה לקראת האירוע במילים "אני לא שונא את זה", אבל מוסיף מייד בחיוך: "האמת היא שזה נעים. אני לא ממש מתרגש, אבל זה נעים".
• • •
נדמה שתרבות היא שמו השני. בדירת הגג שלו ושל גילה בתל אביב, שמשקיפה אל קו הרקיע של העיר התוססת, כולל ים כחול שמגיח בין הבניינים, ניכר שהשניים חיים קולטורה. סלון הבית משופע בערימות של ספרים, תמונות, צילומים, פסלים ושלל יצירות אמנות, לצד פרסים ותעודות הוקרה, שצברו השניים במשך השנים.
אבל כשאני מבקשת מאגמון לבחור פרט משמעותי אחד מכל העשייה המכובדת שהוא חתום עליה, דבר שקרוב במיוחד לליבו - הוא מסרב. אחרי דקה ארוכה הוא מתרצה, ובוחר לא באחד ממוסדות התרבות שניהל ולא בפסטיבל שהקים, אלא דווקא בתוכנית הרדיו המיתולוגית שלו, "שאלות אישיות", שאותה הוא מגיש בגלי צה"ל כבר 51 שנים.
"בכל שבוע אני מראיין אדם אחד במשך שעה. יש צוות של תחקירנים שעוזר לי לאסוף עליו חומרים. לרוב אני זה שבוחר את האנשים, אבל לפעמים מציעים לי שמות. מה שכן, אני לא מכין שאלות בכלל. לפעמים אני מכין רשימה של נושאים שארצה לדבר עליהם, אבל אני אף פעם לא מגיע עם שאלות מוכנות".
יש מישהו שעדיין לא ראיינת, והיית רוצה?
"אני מניח שיש, אבל לא עולה לי כרגע שום שם ספציפי. פעם רציתי לראיין את דוד בן־גוריון, אבל בגל"צ לא אישרו את הראיון. בן־גוריון היה בכלל בדרום, בשדה בוקר, והיה ברור לי שהוא לא יגיע לאולפן. בסוף, מכיוון שלא רציתי לוותר על ההזדמנות לראיין אותו, פניתי לדליה גוטמן, שהיתה בזמנו מפיקה בקול ישראל, והיא לקחה על עצמה את המשימה. היא נסעה איתי לשדה בוקר, וראיינו אותו. זה שודר בקול ישראל בתוכנית ספיישל מיוחדת".
איך אתה נשאר עדיין סקרן אחרי כל כך הרבה שנים? או שאתה כבר עובד על אוטומט?
"אין אצלי דבר כזה, לעבוד על אוטומט. מבחינתי תמיד יש הפתעות, בכל מפגש עם בן אדם".
לפני שנתיים דוּוח בתקשורת שבעקבות שיחה של אגמון עם מפקד גל"צ דאז, ירון דקל, עלתה המחשבה להוריד מהאוויר את התוכנית. בתו הגר הזדעקה בראיון לוויינט על חיסול מפעל החיים הזה. אגמון עצמו אומר שלא התרגש מהפרסומים, ושבשום שלב לא ביקשו ממנו להפסיק את התוכנית.
"מבחינתי אני מתכוון להמשיך עם 'שאלות אישיות' ככל שאוכל. בשיחה שלי עם שמעון אלקבץ (מפקד גל"צ הנוכחי; מ"כ) שאלתי אותו אם הוא רוצה להפסיק את התוכנית שלי, והוא אמר: 'כל עוד אני מפקד גל"צ, אתה תמשיך'".
והוא אכן ממשיך. גם בגיל 90 הוא מגיע למשרדו שברחוב הארבעה בתל אביב, בוחן הצעות לפסטיבלים שונים, מתכונן לפרויקט הבא. הוא גם לא מהסס לשגר חיצי ביקורת לכיוונה של שרת התרבות מירי רגב, כשאני מבקשת את עמדתו באשר לפועלה.
"יש לי הרבה ביקורת על הדברים שנעשו פה בתחום התרבות בשנים האחרונות, ובעניין פועלה של שרת התרבות. שרה שמצאה זמן לנסוע עד לדרום אמריקה למשחק כדורגל, אבל במשך כל הקדנציה שלה לא עלה על דעתה להיפגש איתי, למרות כל הדברים שעשיתי".
נעלבת?
"תכתבי בבקשה שצחקתי בעקבות השאלה שלך".
מירי רגב האשימה את זוגתך שהיא אליטה שמנותקת מהפריפריה.
"אני הגעתי עם המופעים שלי לכל מקום בארץ, עוד הרבה לפני שרגב דיברה על הופעות בפריפריה. כל הבכורות החגיגיות של ההצגות שעשיתי במשך השנים היו מחוץ לתל אביב. איכשהו, למרות ההאשמות שלה, שמתי לב שנשארתי בחיים (צוחק). אפשר לסכם בזה שהיא לא הפריעה לי, אבל היא הצחיקה אותי.
"רק השבוע מבקר המדינה הודיע שהיתה הפקרות בטקס הדלקת המשואות שהתקיים בשנה שעברה בניהולה, שחולקו כרטיסים למקורבים והיה הרבה בלאגן. אני חושב שבליכוד יש מספיק אנשים שיהיו טובים יותר לתפקיד הזה, שיעשו קצת יותר מאשר לחלק כרטיסים למקורבים. מירי רגב לא כל כך חשובה בעיניי. הייתי מציע לה שתהיה שרת הדיג בים המלח".
לא שקלת להיכנס בעצמך לפוליטיקה במהלך השנים?
"אולי היה כדאי שאני הייתי מכהן כשר התרבות (צוחק). מצד שני, אם הייתי שר התרבות, לא הייתי יכול לעשות את כל הדברים שעשיתי, וזה היה לי יותר חבל.
"לא, בשום פנים ואופן לא הייתי נכנס לפוליטיקה ומוותר על כל מה שהקמתי, ואם היו מציעים לי הצעה כזאת, אני מניח שהייתי משיב בשלילה".
מלשכת שרת התרבות והספורט נמסר: "בהנחיית השרה רגב, יעקב אגמון קיים במהלך השנים האחרונות מספר פגישות מקצועיות עם אנשי המשרד, ובכללן לפחות פגישה אחת עם ראשת מינהל התרבות. השרה רגב מוקירה את פועלו של אגמון לאורך השנים למען התרבות בישראל.
"הפריפריה, על סוגיה השונים, אכן זכתה בארבע השנים האחרונות לפריחה תרבותית ולשגשוג בעקבות מדיניות הצדק התרבותי שהשרה רגב מובילה. אם בקשתו של מר אגמון להיפגש עדיין רלוונטית, השרה רגב תיפגש עימו בקרוב".
• • •
את הראיון אנחנו מקיימים ימים ספורים אחרי שהסתיים פסטיבל תיאטרונטו השנתי, שהוא רואה כאחד הפרויקטים המוצלחים והאהובים שלו. גם בגילו הוא שותף פעיל בפסטיבל, קורא את המחזות שמוגשים לתחרות, מלווה את היוצרים, צופה ומעיר, סקרן וחד כמו אמן צעיר, שרק מתחיל לגלות את התחום.
"אני מוצא את הפסטיבל הזה חי, בועט ורלוונטי גם היום, כמעט 30 שנה אחרי שהתחלנו בו", הוא מחייך בגאווה. "אני עדיין קורא ביקורות שמתפרסמות ומשבחות את ההצגות שהועלו בפסטיבל שהסתיים עכשיו. זה היה הפסטיבל הכי מוצלח מכל 29 השנים, ובעוד שלושה חודשים כבר נתחיל לעבוד על הפסטיבל הבא. ייתכן שהפעם הוא יהיה פסטיבל תיאטרונטו בינלאומי, כך שישתתפו בו הצגות יחיד ממדינות שונות, בשפות שונות. יש לי כבר כמה הצעות".
אגמון מתקשה לתאר לי את השגרה שלו. הסיבה: היא משתנה בהתאם לעבודה.
"זה תלוי במה שאני עושה באותה תקופה. עכשיו יהיו שלושה חודשים קצת יותר רגועים, עד שנתחיל לעבוד על תיאטרונטו ה־30, אבל אני כבר חושב על הדבר הבא, גם אם אני עדיין לא יודע מה הוא יהיה. בעצם, בעניין סדר היום שלי - נא לשאול את אשתי (צוחק).
"האמת היא שאני מסתובב עם פנקס, יומן אנגלי שבו אני כותב את סדר היום שלי, וככה הכל מופיע לי מסודר. אני מתנהל רק עם יומן. נייר חוסך שכל".
לא מחשב?
"לא מתקרב למחשב, מה פתאום? כל האנשים מולי מתנהלים עם מחשבים ודרך מחשבים, ואני החלטתי שבכל זאת, בתוך כל הברדק הזה, אחד צריך להיות נורמלי. אני אוהב לעבוד עם דפים".
ב־2007 הוא זכה בפרס התיאטרון על מפעל חיים. אבל את פרס ישראל לא קיבל עד היום. "תראי, המשפחה שלנו קיבלה כמעט את כל הפרסים האפשריים", הוא אומר. "גילה, למשל, מקבלת השבוע תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה. אני מניח שכבר לא ייתנו לי את פרס ישראל, כי יש לי אצלם נקודה שחורה. זה קרה עם סיום העבודה שלי בהבימה, התיק נסגר, אבל אין ספק שהיתה חגיגה, והיו כאלה ששמחו וחגגו מכל הבלאגן הזה".
"הנקודה השחורה" שעליה מדבר אגמון היא התלונה שהוגשה נגדו בשנת 2005 על הטרדה מינית, על ידי מי ששימשה מזכירתו בתיאטרון הלאומי. תיק החקירה נסגר כעבור שנה מחוסר ראיות, אבל הספיק כדי להתסיס את ברנז'ת התיאטרון.
"טענתי אז, ואני טוען גם היום, שזה לא נכון. היה לי לא נעים להיות במצב הזה, זו היתה השמצה נוראית וזה היה ממש עלבון. היום אני לא חושב על זה אם לא מזכירים לי. אני בן 90, דפדפתי את זה והמשכתי הלאה. למרות שהתיק נסגר, אני די בטוח שבגללו לא ייתנו לי את פרס ישראל".
אתה מאוכזב?
"את רואה את הרשימה הזאת?" הוא מצביע על ערימת דפים שבה מצוינים כל ההישגים והמפעלים שהקים, מעין קורות חיים מורחבים, שאותם הוא חולק איתי במהלך השיחה. את הדפים, מתברר, הדפיס במיוחד עבורי לצורך הראיון. "הרשימה הזאת של כל מה שעשיתי, זו התשובה לשאלה שלך. זה הפרס האמיתי".
בשנים האחרונות דווחו כמה וכמה פרשות של הטרדות מיניות בתיאטרון. מה חשבת על זה?
"אני חייב להודות שבמהלך השנים שבהן ניהלתי תיאטראות, לא נתקלתי במקרים חמורים של הטרדה מינית. היו כמה מקרים שהגיעו אלי, ששפטתי בהם אנשים והתייחסתי לעניין בחומרה, כבר אז.
"אין ספק שמאוד חשוב כל מה שקורה היום, חשוב להוציא את זה. ברגע שיש פגיעה מילולית, פיזית או מינית, או כל צורה אחרת של פגיעה, צריך להוציא את זה ולטפל בכך".
• • •
אגמון פרש מניהול הבימה בשנת 2005, כשתמו עשר השנים שלהן התחייב מראש. "האידיאל מבחינתי הוא להחליף עבודה בכל עשר שנים", הוא נוהג לומר. "עשר שנים זה בדיוק הזמן האופטימלי ללמוד, להקשיב וליישם".
הוא זכה לשבחים על כך שהבריא את התיאטרון והביא הפקות גדולות ומסחריות שמשכו קהל צעיר ורענן, אבל גם ספג טענות על משכורות גבוהות שהעניק לעצמו ולאשתו, בעצמה שחקנית התיאטרון.
אגמון הכחיש את הטענות בעבר, וגם היום הוא טוען שלא היה ולא נברא. "לא היו לי משכורות גבוהות מהרגיל, אני אומר את זה בפירוש. וכן, אני חושב שהצלתי את התיאטרון הלאומי. בזמנו ראיינו את רון חולדאי לסיכום הקדנציה שלי, והוא אמר עליה רק דברי הלל ושבח".
כבר 56 שנים שהוא ואלמגור הם אחד הזוגות הכי יציבים בביצה. שלושה טקסי חתונה מאחוריהם - חתונת בזק ברבנות לפני טיסה לארה"ב ב־1963, חתונה בהפתעה ביום ההולדת ה־70 של אגמון, וחגיגה באולם אירועים ביום הולדתו ה־80.
"התיק של החתונות מופקד בידיה של גילה", הוא צוחק. "היא אחראית על הכל, אני רק מגיע לאירועים".
טקס החתונה הרביעי בדרך?
"כרגע מתקיים משא ומתן, אני עוד לא יודע להגיד לך פרטים מדויקים, אבל אני מבטיח לעדכן".
עם אשתו, גילה אלמגור. "היא מתייעצת יותר עם הבמאים שלה מאשר איתי, למרות שדעתי חשובה לה" // צילום: גדעון מרקוביץ
לשניים בת משותפת, הגר (44), מפיקה במשרד ההפקות של אגמון, "בימות 2000", ולה שני ילדים. כשאני שואלת איך מחזיקים זוגיות ארוכה כל כך, אגמון חושב על השאלה דקה ארוכה ומחייך: "לעשות את זה בזהירות. תודי שזו תשובה טובה".
את התשובה האמיתית נותנת גילה, שנכנסת לרגע לסלון. "יותר קשה לחיות איתי מאשר לחיות איתו, כי הוא כל כך חכם. החוכמה שלו מייד תופסת פיקוד.
"לי יש פתיל קצר, ואני נוטה מייד להתפרץ. הוא אמנם לימד אותי לספור עד 10, אבל לא תמיד זה מצליח לי. לפעמים אני נשברת כבר בספירה של 8.
"אבל אם כבר צריך לחיות בזוגיות, שזה כמובן לא קל, אז עם אדם כמוהו. עם הומור, כי בלי זה אי אפשר, עם חוכמה, כי בלי זה אי אפשר, עם סבלנות אין קץ ועם נדיבות. והכי חשוב - עם אהבה גדולה".
אגמון: "במקרה שלנו העבודה גם מתערבבת עם הבית. באופן טבעי, רוב השיחות שלנו הן על תרבות. אבל בעניינים המקצועיים היא מתייעצת עם הבמאים שלה יותר מאשר איתי, למרות שדעתי חשובה לה. באופן כללי, חשובה לנו המשפחה. אנחנו אוהבים לארח, כמעט מדי שישי אנחנו מארחים בני משפחה וחברים".
• • •
הגיל הביולוגי של אגמון לא רלוונטי כשמתוודעים לאדם שלא מפסיק לעבוד וליצור, שממשיך לשאול שאלות ולהיות סקרן, תוך כדי תיבול דבריו בהומור ובציניות מושחזת. "אולי בגלל האור בסלון אני לא נראה לך בן 90", הוא צוחק, אבל אל תצפו לשמוע ממנו על ספורט, כושר או אורח חיים בריא. גם את חיבתו ארוכת השנים לטיפה המרה הוא לא מסתיר.
"ספורט זה דבר נורא מסוכן", הוא מחייך. "האמת היא שיש אנשים ששומרים על עצמם, ויש כאלה שפחות. אני הורדתי 15 ק"ג בשנה האחרונה. אני לא אוכל בריא, אבל כן שומר יותר, גם בעניין השתייה. למרות שאני עדיין ערמומי בנושא, מצליח לשתות. אבל ברשותך, בואי לא נמשיך, את לא רוצה שאתגרש (צוחק)".
אתה מרגיש את הגיל?
"כן. אני מניח שיש דברים שהיום יותר קשה לי לעשות מפעם, מבחינה פיזית. לא ידוע לי שאני מגייס את הזיקנה לחיי היום־יום שלי, הזיקנה לא מעסיקה אותי. הגיל הכרונולוגי שלי לא אומר לי כלום, באמת.
"העשייה היא הדבר האמיתי שמעסיק אותי. יום אחרי שנגמר פסטיבל תיאטרונטו נכנסתי למשרד שלי והתחלתי כבר לחשוב על הפסטיבל של השנה הבאה.
"אבל אין ספק שהמחשבה הזאת, על העתיד, קיימת באופן טבעי. כשמגיעה מחשבה על המוות, אני זז הצידה. את מכירה את המשפט שאני אוהב להשתמש בו, 'לא לאבד את הייאוש - כי את התקווה כבר איבדנו'? אני יכול רק לקוות שזו לא תהיה ארץ זוועת חלב ודבש, ואני כן מוטרד ממה שקורה".
אתה וגילה ידועים בכך שאתם לא חוששים לומר את שעל ליבכם. אבל יש אמנים רבים שבוחרים לשתוק ולא להביע דעה פוליטית. מה דעתך על התופעה הזאת?
"כל דבר שקרה עם גילה, כל אמירה שלה - אני מגבה אותה ואני בעדה. מעולם לא היתה סיטואציה שאמרתי לה שעדיף לה לא לדבר. אז נכון שיש אמנים שבוחרים לשתוק, ויש כאלה שאוזרים אומץ ומדברים. להם הייתי משאיר את שם המשפחה שלהם. לאלה שבוחרים לשתוק הייתי מציע לשנות את שם המשפחה שלהם ל'מוגִי', קיצור של 'מוגי לב'".
maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו