בעיטה אחת. בכל שיחה, בכל דיון, בכל זיכרון של אריק קאנטונה, נכנסת הבעיטה המפורסמת ההיא בערב קפוא אחד בסלהרסט פארק ב־25 בינואר 1995 אל פרצופו של חוליגן־גזען אנגלי (שהורחק לכל חייו מהמגרשים אחרי המקרה, אגב). בעיטה שהפכה לעמוד התווך בקריירה שלו. הוא אפילו הצהיר כי היה זה הרגע האהוב עליו ביותר כשחקן. אבל קאנטונה שלח עוד בעיטות רבות, מטאפוריות לשם שינוי, לכל מקום שאליו הגיע. בדיוק כמו "הבעיטה" ששלח לראש של הכדורגל האנגלי - והעיר אותו מהתרדמת.
הכל בחיים זה עניין של טיימינג, כמובן. ולא היה טיימינג טוב יותר עבור קאנטונה להגיע מנים הצרפתית ללידס יונייטד מאשר בפברואר 1992, כדי לעזור לה לזכות באליפות האחרונה לפני הקמתה המחודשת והמרעננת של הליגה האנגלית - הפרמייר ליג. הוא הגיע אחרי עשור אפור במידה מסוימת של הכדורגל האנגלי, מלא בטרגדיות ספורטיביות ואחרי האליפות של ארסנל, זו שכונתה "Boring Arsenal". הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון, שבנובמבר 1992 עבר למקום הנכון. קאנטונה היה האיש שיצר ועיצב את הפרמייר ליג שלמדנו להכיר. הוא גרם לה ולכדורגל האנגלי להתכסות במראה סקסי, עסיסי, כזה שמסעיר את החושים, שפותח בחדווה את שעריו לזרים. האיש שהפך כל משחק לאירוע.
עזבו מספרים של שערים ובישולים. הוא היה מלך הסטטיסטיקה הבלתי רשמית של הדמיון הקודח שלנו מאהבת כדורגל. בעל האחוז הגבוה ביותר של "טאץ' קסום פר נגיעה" בתולדות הליגה, שיאן רגעי "ביצים גדולות" למשחק, והשחקן עם המספר הגבוה ביותר של "לא מאמין שהוא עשה את זה" לעונה. היחיד שהבין שמדובר בשואו, שחיכינו לחגיגות שלו אחרי שערים יותר מהשערים עצמם. אם זה להסתכל על כולם מסביב בעמידה אחרי הקפצה מופלאה מול סנדרלנד, או ריצת אמוק לעבר היציעים אחרי שער ניצחון בגמר הגביע נגד ליברפול.
יותר משהיה על המגרש, הורגשה השפעתו כשלא היה שם. אחרי ששלח בעיטת קונג־פו, אחרי ש"שלח" שחפים לאוויר, אחרי שההתאחדות שלחה אותו לשמונה חודשי הרחקה, כולם המתינו לשובו. "It's the second coming of Eric Cantona", הכריז השדר בפאתוס, רגע לפני משחק החזרה למגרשים ב־1 באוקטובר 1995, על הבמה המושלמת של אולד טראפורד ובמפגש מול ליברפול. כולם בממלכה ובמגרש חיכו לראות אותו שוב, משל היו הצופים ב"אפוקליפסה עכשיו" שממתינים סרט שלם לדמותו המוטרפת של מרלון ברנדו. הטירוף אותו טירוף, רק המעשים שונים. קצת. היציאה מהחושך של מנהרת השחקנים לאור המגרש, עם הצווארון למעלה באלגנטיות שאין שנייה לה ועם החולצה במכנסיים, סימלה את כל מה שהוא קאנטונה: אהוב הקהל, גיבור תרבות, אחד הספורטאים המסקרנים והמהפנטים אי פעם. איש עם גאווה, ערמומיות, כוחניות, יהירות, שחצנות, אלגנטיות, שרמנטיות. מופע של איש אחד.
איור: מתוך הספר "אגדות דשא"
כולם ידעו: רק כשאריק על המגרש - מתחילה ההופעה
אבל ההשפעה שלו על הפרמייר ליג כמעט שולית לעומת ההשפעה שלו על מנצ'סטר יונייטד. "הוא שינה את ההיסטוריה של המועדון", הודה מרטין אדוארדס, מנכ"ל המועדון דאז. החיבור היה מקרי. לידס בכלל רצתה את דניס אירווין ושמעה מאלכס פרגוסון "לא" תקיף. אבל פרגי, שניחן בחושים חדים - וגם בסיטואציה שבה דיון דאבלין נפצע, ואת דייויד הרסט משפילד וונסדי לא הצליח להביא - החליט לאזור אומץ ולשאול על קאנטונה. לידס אמרה כן. 1.2 מיליון ליש"ט יצרו אגדה חדשה, שייתכן שהצילה לפרגוסון את הקריירה אחרי שש עונות ללא אליפות, והקימה לתחייה מחדש את מנצ'סטר יונייטד, עם אליפות ראשונה זה 26 שנה.
קאנטונה שינה את יונייטד. הוא החזיר לה את הברק, הזוהר והווינריות. יחד עם פרגוסון הוא יצר את יונייטד החדשה. ארבע אליפויות בחמש עונות (כשהאחת שהתפספסה היתה בעונת הקונג־פו) לפני שפרש בגיל 30 בלבד.
אבל ייתכן שהסיפור הזה היה הולך למקום אחר לגמרי, לולא החיבור עם פרגוסון. הרי זה אותו קאנטונה ששלח אגרוף לשוער שהיה איתו באוקזר, שבעט כדור ליציעים בעצבים, שירק על אוהד לידס. אותו ראש מסובב שהווארד ווילקינסון מלידס חשש להתמודד איתו, עד שוויתר.
וכך סיפר שנים רבות אחר כך לי שארפ, חברו לקבוצה של קאנטונה, בערב העלאת זיכרונות עם אוהדים, על הרגעים בחדר ההלבשה בתום המשחק בקריסטל פאלאס והבעיטה המפורסמת ההיא: "המשחק נגמר ב־1:1 וזו תוצאה גרועה מאוד. ידענו שהמנג'ר יתחרפן, והקפטן אמר 'הוא עצבני. אל תצרו קשר עין'. פרגוסון הגיע וטרק את הדלת. יצא לו עשן מהאוזניים. הוא נראה כמו אל פאצ'ינו ב'פני צלקת'. ספסלים, כדורים וחולצות עפו באוויר, ואז התחילו הצרחות: 'פאליסטר, יא חתיכת @!$@$, אתה לא יכול לתקל שום דבר! אינסי, אתה לא יכול לשמור על ארגז חול של ילדים! עברו אותך כמו מים. וכל השאר - אתם בושה!@$!@ הבכתם את האוהדים. מחר בתשע בבוקר כולם באימון'. הוא פשוט לא הפסיק לצעוק. ואז, הוא נרגע. העצבים נעלמו. הוא הסתכל במבט נינוח על קאנטונה, ואמר לו כמו חבר אל חבר: 'אריק, עדיף שלא תעשה דברים כאלה, בני'".
פרגוסון הבין את הרגישות הנדרשת בטיפול באדם כמו קאנטונה. משורר, פילוסוף, איש חושב ואינטלקטואל, שלגמרי במקרה החליט להיות כדורגלן.
קאנטונה לא הפך לדמות המרתקת ביותר בדור האחרון בשל העובדה כי הוא מאותם בודדים שניתן לעשות עליהם סרט, או כי באמת עשו עליו סרט; אלא מכיוון שהוא היחיד שגם יכול לככב בסרט כזה, בעצמו. הוא יכול גם לכתוב את התסריט, הוא יכול לביים אותו. הוא יכול להיות האיש הטוב, או הרע. זו יכולה להיות קומדיה, דרמה או אקשן סוחף. זה יכול להיות הכל.
וזה בדיוק מה שקאנטונה היה עבורנו - הכל. הוא עורר בנו כל רגש אפשרי. מאהבה לשנאה, מסגידה לאימה, מבלבול לפליאה. אריק קאנטונה לא היה השחקן הטוב ביותר בדור האחרון - אבל הוא היה הסרט המוצלח ביותר שיצא לאקרני הכדורגל. סרט על מלך.
טקסט מתוך הספר "אגדות דשא", מאת שרון דוידוביץ' ואסף כהן, המדרג את 50 הכדורגלנים הגדולים בדור האחרון. הספר ניתן לרכישה בחנויות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
