סתמי זה הכי

הקורא העברי התוודע ל"חיים קטנים" של האניה ינגיהארה רק בחודשים האחרונים, אולם באנגלית הרומן ראה אור בשנת 2015, נכלל ברשימת המועמדים הקצרה לפרס בוקר היוקרתי ועלה לגמר פרס הספר הלאומי השנתי של ארה"ב. מבקרים אחדים הכתירו אותו כרומן החשוב ביותר של השנה. על אף אורכו, "חיים קטנים" הוליד תנועת מעריצים לא מבוטלת, שהתנפלו על מוצרים ממותגים המקושטים בשמות של גיבורי הרומן - ארבעה חברים מימי קולג' המנסים לפרוץ את דרכם בניו יורק. 

סיפורם של ג'וד, וילם, ג'יי־בי ומלקולם מתחיל כמסכת התבגרות מאוחרת שמוכרת מסדרות אמריקניות רבות, נמשך כמפגש עם שלל החוליים של החברה המערבית, מניכור ועד לסמים, ומסתיים כטרגדיה בלתי נמנעת. דמויות ארבעת החברים לא עמוקות ולא מורכבות במיוחד. אפילו מקצועותיהם - עורך דין, שחקן, צייר ואדריכל - כאילו נבחרו במעבדה רק כדי לשקף את מבחר העיסוקים הנחשקים של התפוח הגדול. אלא שבחיים שלהם אין שום דבר נחשק. מה יש בהם? הרבה סבל ומעט תקווה שרק נידונה להיעלם על אף ההצלחות המדומות. 

עם פרוס העלילה, מתמקדת תשומת הלב במסתורי והמופנם מהחברים - ג'וד. כבר בתחילת הרומן נרמז שהוא מתקשה לעלות במדרגות, אולם מצבו האמיתי יתברר במלוא החומרה בהמשך. המגבלות הגופניות, וביתר שאת המגבלות הפסיכולוגיות שלו - דריכות היתר של ג'וד, הלהיטות שבה צפה אסון בכל מקום - מעידות על עבר נורא. 

באופן צפוי למדי מתברר שג'וד עבר בילדות שורה ארוכה של טראומות, שעיקרן ניצול והתעללות פסיכולוגיים, פיזיים ומיניים. מן המטען הכבד הזה הוא לא מצליח להשתחרר גם כאשר סביבתו מנסה לעטוף אותו באהבה. ינגיהארה לא טורחת להבהיר אילו מעלות מזכות את ג'וד באהבה הזאת. על הקורא לגלות זאת בעצמו, ואני מודה: לא מצאתי בגיבור הראשי שום סימנים של קסם ממגנט המסביר את ההערצה כלפיו. 

ב"חיים קטנים" יש אנשים טובים, ואין אנשים שמחים. היחיד מבין הארבעה שגדל במשפחה תקינה הוא ג'יי־בי, אך גם הוא ייפול, ובמקרה שלו הנפילה תהיה אל בור ההתמכרות. ככל שהספר מתקדם, הרגש הדומיננטי שמשתלט על הקורא הוא צער מתמיד, מדכא ומעיק. מן הצער הזה לא ניתן להשתחרר, כפי שג'וד לא ישתחרר מפצעיו המזוויעים. גם היותו ברוך כישרונות (בקולג' "ג'וד השתתף בסמינרים במתמטיקה טהורה שהיה צריך לקבל הזמנה כדי להירשם אליהם") והפיכתו לעורך דין צמרת לא יגאלו אותו. יחסו של ג'וד לעצמו ולעולם נושא בחובו את זרעי ההרס שלא יכולים שלא להניב פירות נוראים. או במילים אחרות, לא ניתן להציל מישהו שלא חפץ בהצלה.

כריכת הספר (מחברות לספרות)

המסכנות המקדירה לא תעצור בגיבור הראשי, וצבעי השבר המתרחב ישתלטו על הכל. פיתולי "חיים קטנים" מלאים בטרגדיות, גדולות וקטנות. די אם נזכיר שג'וד אינו האדם היחיד בעל המוגבלות ברומן. המינג, אחיו הבכור של וילם, סבל משיתוק מוחין, לא יכול ללכת או לדבר, ונזקק לסיעוד קבוע עד שמת בייסורים. וזה עוד כלום, שכן הילדים האחרים של הורי וילם הלכו לעולמם בגיל צעיר עוד יותר. 

"בהתחלה היתה ילדה, בריט, שמתה מלוקמיה בגיל שנתיים... היה עוד תינוק, אסקל, שמת בשנתו בלי שום סיבה נראית לעין", מסופר ביובש מצמרר על הזיכרונות שילוו את וילם כל חייו. רודנות הזיכרונות, אם להאמין לינגיהארה, חזקה מכל מה שרוח האדם מסוגלת להוליד, ובכוחה לרסק שוב ושוב את האושר האנושי הנרקם מרסיסי אהבה וחברות. 

אף שאת גיבורה הראשי של ינגיהארה החברים לא יכולים להושיע, נדמה שהמחברת ביקשה באופן מוצהר לכתוב יצירה המעלה על נס חברוּת אידיאלית, חברוּת ללא תנאי, ללא גבול, ללא תמורה וללא זמן. ואם בזמן עסקינן, הרי ינגיהארה מיטיבה לשחק בו, או ליתר דיוק להתעלם מקיומו. הרושם הראשוני שילווה את הקורא הוא שהעלילה מתחילה בימינו אלה, בתחילת המאה הנוכחית. מכאן העלילה תזרום למשך כמה עשורים טובים, והעולם סביב הדמויות כאילו יקפא. הגיבורים יישארו לעד באותה נקודת זמן, התרחשויות חיצוניות לא יפריעו ולא יתערבו - אין זמניות מופלאה - אם כי מעצבנת למדי - שמאפשרת לסופרת לנכות את החיצוני ולהתמקד בפנימי. הניסיון שלה ליצור רומן בלי נשים מעצבן לא פחות, והיומרה לתאר עולם של גברים לא ממש מתממשת.

מבקרים אחדים זיהו ב"חיים קטנים" ניסיון מניפולטיבי של הסופרת האמריקנית לגרום לקוראים להרבות בדמעות. אחרים התעקשו לראות ב"חיים קטנים" סיפור אפי של דור. תקוותי שיש בכך מן ההפרזה - המעגל השוטה של סבל וטראומות אינו נחלת דור שלם, רחוק מכך. הספר לא ידבר אל כל קורא, וחשוב שגם מי שלא יאהב אותו יראה בו סימן אזהרה המתריע על השלכות של חיים ריקניים ונטולי ערכים ברורים.

 עם או בלי כוונה לכך, ינגיהארה יצרה רומן על כאב ובלבול. את הכאב היא מתארת בווירטואוזיות שתדהים ותהמם את הקורא הממוצע. לעיתים קרובות אף נדמה שמשיכתה של ינגיהארה לאלגולוגיה, מדע הכאב, חורגת מגבול הטעם הספרותי. באשר לבלבול, הוא משמעותי יותר מכאב. כל גיבורי הרומן שרויים בו תמיד - בלבול ערכי ובלבול מיני, בלבול משפחתי ובלבול זהותי, בלבול תודעתי ובלבול מעשי. 

לא במקרה ג'וד מכונה על ידי חבריו "איש הפוסט": "פוסט־סקסואלי, פוסט־גזעי, פוסט־זהותי, פוסט־פוסט". בעולם הפוסט של ג'וד, וילם, ג'יי־בי ומלקולם אין מטרות ואין חזון, ובמערכת הקואורדינטות שבה הם חיים אין שום יסוד יציב, ואין במה להיאחז. כך, אפילו החברוּת הכנה והטובה של ארבעת הגיבורים אינה מסוגלת להתגבר על הבלבול המוחלט, שיידרדר ויסחוף עימו לתהומות נאמנויות הדדיות והישגים אישיים. √

חיים קטנים / האניה ינגיהארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן;

מחברות לספרות, 639 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו