נדב לפיד מתראיין בתוכנית בוקר באחד מימות השבוע. הנושא, לכאורה, הוא סרטו "מילים נרדפות", שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין. אלא שהשאלות המופנות אליו כלל אינן עוסקות בסרטו. הן לא מתייחסות לייצוג הדמויות, לטכניקת הצילום, למיזנסצנה, לשפה, למוזיקה. הן אינן מתעניינות ביצירת האמנות השלמה, ואף לא בפרטיה.
השאלות - שלוש־ארבע במספר - עוסקות אך ורק בעובדה שהוא, כלומר הבמאי, כלומר נדב לפיד, ביקורתי כלפי מולדתו ישראל. קל להפריך את העובדה הזו. למעשה, במעין היגיון ניטשיאני, זו אינה עובדה אלא פרשנות של המראיינים – גבר ושתי נשים. אף אחד מהם לא צפה בסרטו של לפיד. "לא צפינו בו", הם מודים בפניו. מה לפיד יכול לומר להם?
לפיד חשוף ומבולבל, ואינו מנמק; הוא אינו במאי קולנוע בראיון המסוים הזה. מקצועו כאמן אינו רלוונטי באולפן שבו הוא מתארח. לכן, אין לו כלים לענות על השאלות שמוטחות בו. הוא בוהה במראיינים בעיניים כלות ומדבר על "האמת האמנותית", שהיא, לדבריו, היחידה שמניעה אותו.
הם, המראיינים, מעוניינים באמת. אמת פשוטה, ארצית, לא מורכבת. דיבור על "אמת אמנותית" אינו אלא מסך עשן מבחינתם. עבורם, האמת האמנותית לא קיימת, ואם קיימת - היא חד־ממדית. אין לה עומק. אין שום אפשרות שהיא מטאפורה. שהממשות שלה היא רק ייצוג של היבטים נפשיים. אין מצב, מבחינתם, כמי שלא צפו בסרט, שכשהגיבור מדבר על המדינה - הוא מדבר על משהו אחר.
"המשורר הוא שקרן שתמיד דובר אמת", כתב פעם הסוריאליסט ז'אן קוקטו, מחבר הרומן "הילדים הנוראים". ברומן ההוא הגיבורים הם אח ואחות, שניהם מצודדים למראה, אך בשניהם מקננת אכזריות אינסופית. והרי היופי שלהם הוא מסכה; הנערות המלהיבה אינה רק אחיזת עיניים והמוות נוכח באוויר כל העת. זהו רומן על נעורים ועל תקווה שרומז כל העת על אובדן וייאוש.
כל דיון ביצירת האמנות מחוץ ליצירה עצמה, הוא אקט שנועד לכישלון. בין שהאמנות היא תגובה, חיקוי או אופי - הכללים שבהם היא מתקיימת אינם תקפים במציאות היומיומית. שכן ביצירה דבר יכול להיות היפוכו. היצמדות למשמעות הליטרלית, לפשט הכתוב, היא חיסול האפשרות לדבר על עבודתו של האמן.
ברגע שהבחירה האמנותית נעשתה, וברגע ש"האמת האמנותית" פרצה החוצה, ניתן לעסוק בהן אך ורק בתוך הגבולות הגמישים של היצירה. כל מבט מן החוץ יהיה נגוע, שיפוטי, מקובע ואטום.
לכן זה לא מקרה שהמראיינים לא צפו בסרטו של נדב לפיד, אבל עדיין נוטלים לעצמם את הסמכות לשאול שאלות על אודותיו. הם לא צפו כי הם לא מדברים על הסרט. הם מדברים על עצמם, ואל עצמם. האמן - הוא רק תיבת תהודה. כלי ריק בעיניהם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו