אוניברסיטת בר אילן פתחה הרשמה ליום עיון בנושא "פוליאמורה", קיום מערכת יחסים שמבוססת על אהבה עם יותר מפרטנר אחד. זו לא "מערכת יחסים פתוחה" שבה בני הזוג מאפשרים אחד לשני לקיים מידי פעם יחסי מין עם אחרים, אלא מצב שבו לזוג נשוי, למשל, יש בני זוג נוספים, קבועים. כך שלאשה יש חברים שהיא אוהבת ומתחזקת ממש כמו את בעלה: ישנים זה אצל זו, מנהלים שיחות נפש, יוצאים לבילויים משפחתיים וטיולים, מעניקים מתנות והולכים יד ביד בשקיעה. לשם ההמחשה, מעבר על תמונות יכול להפיק את המשפט הבא: "זה משה בעלי, זה חיים הבן זוג שלי וזה יעקוב, התחלנו לצאת לפני חודש." וואלה, הזיה.
אין זה מקרי שכנס כזה נערך באקדמיה. מרבית אנשי המדע והרוח מטילים ספק רב בהיתכנותה של מונוגמיה, מבחינה ביולוגית וסוציולוגית כאחד. באופן כללי, ההשכלה הגבוהה בישראל היא משחטה פעילה של פרות קדושות וזה בסדר, במובן מסוים זה תפקידה. אני שמחה שהיא מציגה לבאים בשעריה אלטרנטיבות קונספטואליות. זה טוב שהיא קוראת תיגר על תפיסות רווחות ואני תמיד נהנית להתווכח, זה מפרה מאוד. אבל מרוב סקרנות ושאיפה לראש פתוח, אנחנו עלולים להרוס את מעט היציבות שעוד נותרה לנו בעולם כזה משוגע.
העולם המודרני הפך את האפשרויות בחיינו לבלתי מוגבלות. הקדמה והגלובליזציה מניחים בפנינו מגוון מסחרר של הזדמנויות: בתעסוקה, במגורים, בתרבות, וכן - גם בזוגיות. אם פעם היית מבסוטה שהשגת את הבחור הכי מענטש בשכונה, היום תמיד תוכלי למצוא יותר. וזה נורא. ככל שנפקח את העיניים נהיה פחות מסופקים, פחות שמחים בחלקנו. ככל שנהיה יותר פתוחים, נהיה פחות מאושרים. אז במה בוחרים?
היום אנחנו עדים ליותר ויותר זוגות שמכירים בצורך של בני האדם בפרטנרים מגוונים במיטה ובחיים, ואל מול האלטרנטיבות (לשקר או להיפרד) הם בחרו (בכל מיני הסכמים) לרעות בשדות זרים. אני לא שופטת איש על הבחירות הפרטיות שלו בחיים, להפך, אני בעד שננסה הכל מלבד לחיות חיים אומללים. אבל ראבק, בעולם כזה שכבר אין בו שום דבר ברור להיאחז בו, תעצמו לי את העיניים. אני רוצה משהו אחד להסתפק בו כדי שלא אלך לאיבוד.
אני לא בורחת מהמציאות, אני מודעת לשיעור הבגידות, מודעת לריגוש שנעלם עם השנים ולוקחת בחשבון שאין לי זכות דיבור בגילי הצעיר. יחד עם זאת, האלטרנטיבות נראות לי מפחידות. מה יישאר לנו כשהכל פרוץ?
מחאה גדולה פרצה בניסיון למנוע את הכנס הזה. מרצים שמרנים נאבקים עתה על קדושת התא המשפחתי בחברה וכפי שהבנתם, גם אני קצת חרדה. אבל לא רק טענה מעולם הרוח תעזור פה, אפשר להביט בדברים גם באופן מדעי. הרי שאם הדיון עוסק ביצרים ש"טעות" להיאבק בהם, אז בואו נדבר על כל היצרים.
קנאה היא הרגש הכי עוצמתי בקרב בני האדם, אפילו אנשים שוויתרו על מונוגמיה מעידים שהם סובלים ממנה. היא מעין אינסטינקט, וכמו אינסטינקט יש לה כנראה סיבה אבולוציונית. היא נועדה להגן עלינו. אולי להבטיח את קיומה של האנושות - דרך התא המשפחתי - לנצח. ייתכן שבצורות חיים אחרות היינו מתרבים פחות, מתפתחים פחות, ושורדים פחות. יכול להיות שזוג הורים שמחויבים אחד לשני ולילדים זו הסיבה שהאנושות הצליחה והפכה לחזקה ביותר בטבע. יכול להיות שאנחנו חייבים לקנאה יותר משהתעכבנו לבדוק. הייתי שמחה לראות שבאוניברסיטה יידעו גם לבחון את הסכנות שבניסיונות המודרניים ל"ביית", להשתיק ולהדחיק אותה.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו