מדונה "שיפצה" את הפנים בגיל 60? יפה לה!

בלילה הראשון בטירונות, כשהגיעה שעת הת"ש ורצנו למקלחת המיוחלת התגשמו כל פחדיי. מילא שאין וילונות וכולן בוהות בך מסתבנת, האדריכל "הגאון" התקין את המתלה למגבות מחוץ לדלת, כך שאת עומדת בתור ארוך - בבגדי יום הולדת.

בעודי מכונסת בעצמי כמו שבלול, מנסה להיעלם, נבוכה ומחכה שהכל ייגמר, הסתובבה אליי הפקצה שלפניי בתור, הישירה מבט לחזה שלי ושאלה "תגידי, זה שלך?". "כן", עניתי, "זה שלי, אני קניתי".

הרשת בטירוף: מזהים את מדונה?

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בעיסוק האובססיבי של הסביבה לדעת עם אילו מהנתונים שלך נולדת ואילו רכשת עם השנים. אנשים אשכרה חווים סיפוק מלגלות ולבשר לעולם שאת לא באמת בלונדינית, שהאף שלך לא באמת סולד או שהפנים שלך לא חלקות גנטית. זה עושה להם טוב, לחשוף שאת "פייק".

כל החיים אומרים לנו אם יש ביכולתך לשנות משהו - שנה אותו, ואם לא - השלם איתו. ואנחנו, רחמנא לצלן, יישמנו! אז מה הביג דיל? כולנו נראים קצת אחרת מהטבע שלנו, נכון גברת אין לי שיערות ברגליים? מה, נולדת ככה? מה ההבדל בין לייזר שחודר לגוף ובין מחט עם קצת סיליקון בשפתיים? מה נותן לך את הזכות ללרלר על מישהי שעיצבה מחדש אף שהפריע לה כל השנים, כשאת יושבת לך עם גבות שעיצבה קוסמטיקאית ולא שורטטו בידי אלוהים?

זה כל-כך צבוע להטיף לקבלה עצמית, אבל לא לקבל אדם על החלטותיו. זה קל להלל את "המראה הטבעי" כשאת לא בעור של אחר, שסולד ממה הוא רואה במראה, שהרפואה והפלסטיקה מאפשרת לו להיוולד מחדש. זה אכזרי לרכל, להקטין, לבזות, לדאוג שאנשים שהתביישו במשהו כל השנים - יתביישו גם בכך שהם שינו אותו. פשוט רוע טהור.

השבוע פורסמו תמונות של מדונה, אלילה בשר ודם, בת 60 שתהיה בריאה עם עור פנים מתוח, שפתיים בשרניות ועצמות לחיים זקופות. איזו סערה יא אללה, כולם עסקו בניתוחים הרבים שעברה, ביקרו והקניטו. וזה קורה המון, גם פה בישראל, מרכלים על הפנים של כולן - ממעיין אשכנזי ועד מירי רגב.

אני לא יודעת אם זו קנאה מגרונם, פרימיטיביות או שמחה לאיד, אבל בטוחה שכדי שנפסיק לבייש, אנחנו צריכים להפסיק להתבייש. גם אם דוחקים אותנו לפינה, שואלים, מחטטים ומביעים דעה.

המתקפה שחוותה אסתר החזירה אותי למקלחת בטירונות, באופן בלתי מוסבר השאלה החצופה של הבחורה ההיא גרמה לשבלולה המובכת שבי להזדקף בגאווה, לענות בישירות ולשלוח אותה במבט לעזאזל. עבדתי קשה עבור זה, לא פגעתי באיש בדרך, אז למה שאתבייש?

אם אסתר הייתה קוראת את הטור הזה הייתי כותבת לה שאני מקווה שגם לי יהיה אומץ וכסף לשפץ, שאני מבינה אותה ומפרגנת לה. נורא מפחיד להזדקן. אבל מכיוון שהיא לא משהו בעברית, אכתוב לכם, כל המעירים שאולי טרחו והגיעו עד לפה, את מה שאמא של במבי אמרה לו: "אם אין לך משהו טוב לומר, אל תאמר בכלל".