מצדיעים לרופאים

הכל עובר במשפחה: "רצנו במסדרונות בית החולים בתור ילדים"

ארוחת ערב שישי במשפחת ולפיש עלולה מהר מאוד להישמע כמו ישיבת מחלקה או התייעצות רפואית. ככה זה כשהאב, פרופ' שלמה ולפיש, היה מנהל מחלקה כירורגית וכיום פנסיונר עסוק, הבן הבכור, ד"ר יוסי ולפיש (47) הוא רופא משפחה ומנהל מרפאה בשירותי בריאות כללית, ואחותו, פרופ' אסנת ולפיש (45), היא מנהלת מחלקת נשים ויולדותבהדסה הר הצופים. נוסף על כך, בעלה של אסנת הוא ד"ר סליס תג'ר, מנהל מחלקת ניתוחי לב וחזה בשערי צדק.

"אצלי זה היה חלום ילדות, בטח מהתיכון. ידעתי שאעסוק בזה", אומר ד"ר יוסי ולפיש, ואחותו פרופ' אסנת ולפיש מוסיפה: "זה עולם שאנחנו מכירים מילדות. כילדים בימי שישי בערב היינו עושים ארוחת שבת בחדר האוכל בביה"ח סורוקה, היינו רצים במסדרונות של בית החולים ומשחקים בצילומי רנטגן ובכרטיסיות. היינו בתוך העניין מילדות".

"אצלי החלום התגבש בשלב מאוחר יותר והשתלב עם אג'נדה של נשים, טיפול בנשים וקידום מעמד האישה. נשים שעוזרות לנשים. לכן באופן טבעי בחרתי בגינקולוגיה".

ד"ר יוסי ולפיש לא מסתפק בהיותו רופא משפחה ופועל לקדםשירותי רפואהלכל הסביבה של מטופליו: הוא הקים צוות של מתנדבים מטעם ארגון איחוד הצלה, שנותן טיפול דחוף ומציל חיים באזור המרפאה, ומרכז מתנדבים במסגרת פרויקט "תן כבוד", שמבקרים קשישים בבתיהם.

תחת ידו עוברים מאות מטופלים, אבל יש מטופל אחד שד"ר ולפיש התנדב לטפל בו, אף שלא היה צריך לעשות זאת.

"יש חייל שנפצע במלחמת לבנון השניה, פצוע ראש קשה מאוד. פנו אליממשרד הביטחוןשאהיה רופא שלו. הסכמתי כי עדיף בעיניי שיהיה רופא שמטפל בקהילה ומכיר את כל המשפחה. אני מבקר אותו ומטפל בו בביתו, ואני חושב שכרופא משפחה ברור שהטיפול הוא בקהילה, על כל הצרכים והגוונים שלה", הוא אומר, "התקרבתי יותר למקצוע של אמא שלי, עובדת סוציאלית, ברמה היותר מורכבת של רפואה פסיכו־סוציאלית".

אצל פרופ' אסנת ולפיש דווקא החוויה כמטופלת סייעה לעצב את החזון שלה כרופאה: "טיפלתי בנשים עם הריונות מסוכנים, הייתי בחדרי לידה ובניתוחים דחופים וכל אישה מיוחדת במינה, אבל כשאני הייתי בחדר לידה ועברתי ניתוח קיסרי דחוף, לא יכולתי לשכוח את התחושה של חוסר האונים, כשאתה מרגיש שחייך וחיי התינוק הם בידי הצוות. ממש רעדתי מפחד, למרות שהייתי כבר מתמחה בעצמי, ואולי אפילו בגלל זה הבנתי את הסיטואציה הרת האסון.

"אחד הרופאים שטיפל בי ליטף לי את הפנים ואמר שהוא ישמור עלי וידאג לי. מאז, לכל אישה שאני לוקחת לניתוח קיסרי אני עושה אותו הדבר. אני זוכרת את המשמעות של הרוגע והביטחון שהצוות משדר למטופל".

"רפואת ילדים טובה בפריפריה - חשובה כמו לחם וחמאה"

ד"ר דנה קרופיק נוסעת בכל יום שעה וחצי לכל כיוון, מביתה שבחיפה לביה"ח זיו בצפת, שם היא עובדת כמנהלת מיון ילדים. ד"ר קרופיק (47), נשואה ואם לארבע בנות, היא אחת המומחיות היחידות בתחום רפואה דחופה בילדים באזור הצפון, ואת העבודה שלה יש מי שמגדיר כציונות ממש.

"כשהציעו לי לבוא ולפתח אתהמחלקה לרפואה דחופהבזיו, הסכמתי לא בגלל המוטיב הכלכלי. לא קיבלתי מענק כספי וזו לא רק ציונות. חשבתי שמגיעה לפריפריה רפואת ילדים דחופה טובה. זה הלחם והחמאה. בשביל ניתוח נדיר פעם בחיים אפשר לנסוע למרכז, אבל מחלקות כמו ילדים, מיון, כירורגיה ופנימית צריכות להיות חזקות בפריפריה. הסתכלתי על ניהול המיון כמקום לצמיחה", היא מספרת.

ד"ר קרופיק התמחתה ברפואת ילדים בתל השומר ובהמשך עסקה במחקר בחו"ל והתמחתה ברמב"ם במחלקה לרפואה דחופה.

ד"ר דנה קרופיק // צילום: המרכז הרפואי זיו

"באתי למקום שבו תחום הרפואה הדחופה בילדים לא היה מפותח. אין הרבה מומחים לרפואה דחופה בילדים בארץ, ולצפון מגיעים עוד פחות. אני גאה שהגענו למצב שבו בביה"ח זיו יש לנו צוות סיעודי ייחודי למחלקה ויש מתמחה ברפואה דחופה, ואנחנו יכולים לספק את כל הצרכים כמו במרכז. לרופאי המשפחה באזור יש את הטלפון שלי. הם שמחים שיש להם פה כתובת".

בימים אלו, כשיש מתמחים ומומחים שעברו לפריפריה אך לא זכו לקבל מענקים למרות ההבטחות, היא אומרת: "אותי אמנם לא הביא המענק, אבל מטרתו היא לתת לאנשים הרגשה שהם לא יוצאים בהפסד מהמאמץ שהם עושים. אני יכולה להתפרנס הרבה יותר טוב מעבודה בקופת חולים במרחק 10 דקות מהבית ולאסוף את הילדות מהגן בזמן ומבלי לשלם לבייביסיטר".

"נמצאת בשביל המטופלים לכל עניין, אצלי אפשר לספר הכל"

המטופלים של ד"ר רות דרור, רופאת משפחהבמרפאת לאומיתבראשון לציון, יודעים שייצאו מהמרפאה לא רק עם מרשם, אלא לעיתים גם עם תרופת סבתא מתאימה.

ד"ר דרור (50), נשואה ואם לשלושה ילדים, עלתה לפני 24 שנים מגאורגיה לאחר שסיימה את לימודי הרפואה. סבתה לאה היתה בעלת שם בתחום הטיפול בצמחי מרפא. רות ירשה ממנה את האהבה לרפואה ולטיפול, ועד היום היא מרבה לנצל את הידע בתרופות טבעיות של הסבתא הגרוזינית שלה, ולא ממהרת לתת תרופות שלא לצורך.

"עלינו מגאורגיה בעלייה של שנות ה־90. עליתי האחרונה במשפחה, כי חיכיתי לסיים את לימודי הרפואה", היא מספרת.

לאחר שעלתה, למדה באולפן ובמקביל בקורס הכנה לבחינות ההסמכה ברפואה. היא החלה את התמחותה באיכילוב ובהמשך עבדה במשך תשע שנים במחלקה פנימית בבית החולים, עד שהגיעה למעמד של רופאה בכירה. בהמשך עברה לעבוד כרופאת משפחה בלאומית, עד היום.

ד"ר רות דרור, רופאת משפחה בקופ"ח לאומית

"אני משלבת רפואה קונבנציונלית עם תרופות סבתא. לא לכל מחלה, כמובן, אלא לשפעת, להתקררות, לשלשול וכו'. לשפעת אני ממליצה להתחסן, אין פה שתי דעות. יש לי כל מיני מרשמים שלי שלמדתי מסבתא שלי. לחום, לנזלת ולגודש באף יש לי תערובת - של דבש, שמן זית ומיץ לימון. מעל גיל 18 מוסיפים גם טיפה אלכוהול, קינמון ופלפל שחור. זו תערובת מנצחת".

לפני כמה חודשים זכתה ב"פרס דניאלי" המוענק לרופאי משפחה מובילים. "המטופלים יודעים שאצלי זה המקום הבטוח לספר הכל. לא רק על המחלות, אלא גם על הדברים האישיים ביותר ואף האינטימיים, החל מהחתונות של הילדים ועד לקשיים בזוגיות. אני נמצאת כאן בשבילם".

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום