"עץ האגס הפראי": יצירת מופת
הסרט הטורקי אולי לא קל לצליחה, אבל אם תצליחו לעשות זאת תצאו עם תחושות של "וואו" ו"אלוהים אדירים" • בכל זאת, לא כל יום מבקר הבית נותן ציון 10 לסרט • ביקורת קולנוע
,עודכן
באולמות הקולנוע אמנם מציגים כרגע סרטים ידידותיים יותר וקלים יותר לצליחה מ"עץ האגס הפראי", אבל סמכו עלי - לא תמצאו באף אחד מהם סרט טוב יותר.
יצירת המופת החדשה של הגאון הטורקי נורי בילג'ה ג'יילן ("היו זמנים באנטוליה") היא בומבה קולנועית חריפה, מאתגרת ומרגשת שסוחפת אותך אל תוכה, ויורקת אותך חזרה אל סלעי המציאות (בחלוף שלוש שעות וקצת) עם תחושות שקשה לתאר במילים שאינן "וואו", "אלוהים אדירים" ו"הולי שיט". בומבה שמזכירה למי ששכח (ולמי שאף פעם לא ידע) שסרט טוב באמת אינו זקוק לאפקטים מיוחדים כדי לפוצץ לך את המוח ולחווט אותו מחדש.
במרכז הסרט ניצב בחור משכיל ומתנשא בשם סינאן, ששב לבית הוריו בכפר טורקי עני ושכוח אל לאחר שסיים את לימודיו. עתידו אינו ברור. קריירת הוראה נראית כמו אפשרות ריאלית. אפשרות נוספת היא להתגייס לצבא.
אבל מה שסינאן באמת רוצה לעשות זה להיות סופר. הוא כבר אפילו השלים את כתיבת ספר הביכורים שלו: יצירה יומרנית וסמי־אוטוביוגרפית בשם "עץ האגס הפראי". כעת רק נותר לו לגייס מעט כסף, להוציא אותו לאור, ולחכות שכולם יריעו לו, יכירו בגאונותו, ויבואו לאכול מכף ידו. נכון? אז זהו, שלא ממש.
כמו בכל סרטיו של ג'יילן, גם הפעם האקשן מתמצה בעיקר בסדרה אפית של שיחות פרובוקטיביות, מרתקות ומאירות עיניים שאותן מנהל הגיבור עם סביבתו (ועם עצמו). בין השאר, סינאן קורא תיגר על אביו (מורה מרושש ומובס שמכור להימורים), פוגש במקרה ידידה ותיקה מבית הספר, מתנצח עם האימאם המקומי והולך ראש בראש עם סופר ותיק ומוערך.
כרגיל, גם הנופים הכפריים משחקים תפקיד חשוב בהעצמת החוויה. וסצנת הסיום? בכיתי וחייכתי בו זמנית. כמו שנאמר, הולי שיט.
ציון: 10
"עץ האגס הפראי", טורקיה 2018
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו