חיה לוי (סדן), מורה ומשוררת, מחנכת ומלמדת תרבות ישראל בחטיבת ביניים. דוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ספר שיריה הראשון, "אכלתי פרחים", ראה אור בשנת 2014 בהוצאת עיתון 77. ספרה השני, "אחת חיה", יצא השנה בהוצאת פרדס.
איך נולד הספר?
"רוב השירים בספר נכתבו מתוך תחושות אינטנסיביות וקשות. המוקדמים יותר נכתבו בתקופת "צוק איתן", שבמהלכה "לא הייתי בדעתי", כלומר הייתי בסוג של אשפוז בית בגלל מצב נפשי קשה. רובם נכתבו במהלך השנתיים־שלוש הבאות, בתקופה של פרידה וגירושין ממי שהייתי נשואה לו עשרים שנה בדיוק".
הרבה מהשירים עוסקים בצורה חשופה בכאב, אך בה בעת גם מסרבים לשהות בו. באחד השירים את כותבת "רק תבטיחי לי שאם תהיה אומללה תקחי תרופות".
"הרבה מהשירים עוסקים בכאב הנטישה ובאבדן האהבה. השיר "צוואה" ממנו ציטטת, נכתב לבנות שלי, מתוך חרדה שיצטרכו בעתיד להתמודד עם אפיזודות פסיכוטיות, כפי שאני התמודדתי".
אין קסם בכאב?
"אני חושבת שיש קסם בכאב ואפשר ומותר גם לשהות בו, אבל זה ממש בסדר לחתור לאושר, לקשר אנושי ולבריאות, לקחת תרופות. זה בסדר לסרב לכאב, בפרט כשהוא נחווה כדבר בלתי נסבל, ומותר לטפל בו".
חלק מהשירים מפנים תרעומת כלפי השירה עצמה. הדוברת מכריזה שהיא עצלה מדי, חלשה פואטית, שאינה יכולה לכתוב שירים.
"כשאני מכריזה על עצמי כמשוררת עצלנית, זו כמעט התפארות: תראו מה אני מצליחה לעשות כעצלנית. כשאני כותבת שאני לא מצליחה לכתוב שירה, זה ביטוי לתסכול ולחוסר אונים שיש איתם צער נורא. הכעס מופנה לעולם הלא הוגן שמחוץ לשירים, והעצלות היא דרך להתנגד לעולם הזה".
משוררים שמשפיעים על כתיבתך.
"אם ארצה ואם לא, יונה וולך מאוד משפיעה עליי. בטח גם דליה רביקוביץ'. נורית זרחי היא המשוררת האהובה עליי, אני לא כותבת כמוה בכלל אבל מוקסמת ממנה וכותבת עליה, ולפעמים השורות שלה מתערבבות בשלי. אני מושפעת גם מפזמונים, ומכל שירה שיש בה שילוב של פשטות ועוצמה, כמו השירה של מאיה אנג'לו או של עמוס נוי".
שורות שמדברות לליבך במיוחד.
"האם הייתה פעם/ משוררת כל כך עצלנית כמוני?
כזו שתמיד בכל / הכוח בכל מה שאפשר/ תמיד רצתה לנוח?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
