עטר מיינר: הבטחה מסקרנת מאוד

תסכול אורבני, ניו אייג' פוסט מודרני, שאלות על זהות וקיום, עניינים של הלב ושאיפות להצליח בענק (לא בהכרח בסדר הזה) - אלה החומרים שמהם מורכב אלבום הבכורה המדובר ועתיר ההייפ של עטר מיינר בן ה־26.

שילוב הדברים שעליהם הוא כותב עם השפה הישירה והכנה שלו, נטולת הדימויים או הקישוטים, יכול להסביר את החיבור המהיר של המאזינים ואת ההתלהבות האדירה שלהם זוכה האלבום.

מיינר, שגדל בכלל בעמוקה שבגליל העליון, התחיל לעבוד על האלבום לפני כשנתיים וחצי, אבל את רובו המכריע יצר בחצי השנה האחרונה. מדובר בפרק זמן קצר יחסית, והנתון הזה מפתיע אפילו יותר אחרי כמה האזנות, שמציגות אלבום עם סאונד ורעיון מגובשים ומהודקים מאוד. הוא מתפתל על הציר שבין מוזיקה ערבית ("סטלה"), דרך ניגונים חסידיים ("עבודה") ועד אר אנד בי ("לתת לך"), אבל הכל נשמע אורגני וטבעי. את התערובת משלימים אורחים מעולים כמו דור3, עדן דרסו (שהופכת את "פרפר" לשיר אדיר), ראסטה חי ודאמזל איז דפרסד. לא שמות מוכרים (עדיין), אבל לגמרי מדויקים.

החיבורים שמייצר מיינר, שחלקם מטשטשים את הגבול בין "גבוה" ל"נמוך", וחלקם ממסמסים את המרחק בין הכרך הגדול לבין הפריפריה הנשכחת, הם סוד הקסם שלו. כשהוא שר "ככה נולדתי אני לא אשם/ כל מה שבא לי זה רק מהשם/ ככה הוא עשה אותי אני לא אשם/ כל מה שבא לי זה רק לזיין" (קיץ 2018) הוא בעצם מסלק ברגע אחד את הקו המיותר שעובר בין קודש לחול ושם את כל החומרים שמהם מורכבים החיים על אותו המדף.

לייצר אלבום בכורה כזה זה לא רק נקודת זינוק מלהיבה לקריירה של מיינר, אלא גם הבטחה מסקרנת מאוד להמשך שלה.